הנצחה בקבוצת גבע

מתוך עבודת השורשים של הנכדים

לסבתי קוראים לובה, היא נולדה בשלישי ליולי בליטא, בעיירה צ'וסייט.

סבתי מספרת שבעיירה זו היו הרבה אגמים ויערות.

העיירה הייתה יהודית ורוב האנשים בה היו יהודים.

סבתי הייתה שייכת לתנועה קומוניסטית מגיל 14 – 18, שמה של התנועה "פיונאר".

גל הרציחות והפגיעות גאה עם כניסת הכוחות הגרמנים.

הליטאים היו חקלאים טובים ובתחום הדייג היו מעולים. אבל חלק ניכר משלבי ההשמדה, כגון איתור הקורבנות ושמירתם, הובלתם לגיא ההריגה והרצח עצמו, נעשה בידי הליטאים, חלקם אנשי צבא ומשטרה.

כך נרצחו מיולי עד אוגוסט 1941 רובם המכריע של היהודים מערי השדה.

בספטמבר עד נובמבר חוסלו בצורה דומה מרבית היהודים בערים הגדולות, שנכלאו בגטאות.

במקרים ספורים בלבד הצליחו כמה מהקורבנות להימלט מגיא ההריגה.

סבתי ניצלה – בהיותה בת 10 היא בילתה בחופש הגדול אצל קרובי המשפחה ולאחר מכן ברחה יחד עם עוד פליטים.

במלחמה נשארו בעיירה רק שמונה אנשים וסבתא הייתה הכי קטנה ביניהם.

לסבתי היו עוד 6 אחים ואחיות וכולם נספו בשואה.

ילדות אחרת: סבתי לובה הייתה משחקת בביה"ס "קלאס" ו"חמש אבנים", היא למדה בבי"ס יהודי.

נפוליאון – שם משפחתה של סבתי היה נפוליון, ומכך בבית היתומים שאליו נאספה כולם כיבדוה ואף הצדיעו לה בכל פעם שעברה.

סיפור המעיל האדום

סבתא מספרת: כשהתחלנו לברוח ללא ידיעה לאן (המלחמה החלה) היה בידי צרור חפציי ומעיל אדום שאותו תפרה לי אימי, עברנו ביער ושם הסתרתי את חפצי בידיעה שאח"כ אבוא לקחתם. בדרך עשיתי סימני דרך כמו בסיפורים כדי שאדע היכן חפציי.

בהמשך ההליכה אנשים דרשו ממני שאפטר מהמעיל האדום וזאת מהפחד שהמטוסים של הגרמנים יראו אדום ויחשבו שזהו דגל אדום ויפציצו. אני לא הסכמתי כי חשבתי:  אם אחזור הביתה ללא המעיל מה תאמר אימי...

יותר מאוחר אבדתי את המעיל האדום באחת הרכבות ולמרבה המזל בהמשך מצאתיו שוב.

אח"כ השאלתי את המעיל לילדה ומאז לא ראיתיו.