אבא,
זהו, נפרדנו אתמול, הסתיימה תקופה.
יש דברים שאי אפשר לשכוח. דברים שעיצבו את מי שאני היום, לטוב וגם לפחות טוב.
בהחלט שמורה לך הבלעדיות על המוזיקה והשירים, בעיקר אריק איינשטיין והביטלס, שהם חלק מפס הקול של הילדות שלנו, ולהבדיל, כל מיני דגרנרטים שלא הסכמת בשום פנים ואופן לשמוע ואכן לא שמעתי, עד שהתבגרתי והבנתי שהטעם שלי הוא כנראה שונה...
גם טיולים רבים שמחלקם נהניתי מאוד ואיסוף צלפים שניסיתי בכל כוחי להתחמק ממנו, לרוב ללא הצלחה. לימדת אותנו שמות של פרחים וציפורים, בחנת אותנו ושמחת כשידענו והתפלאת כשטעינו.
בשנים בהן עבדתי בבקרה היית מגיע פעם בכמה ימים לבקר אותי. הבנות שעבדו מסביבי אמרו לי לא פעם שכשאתה מדבר איתי, אתה הופך באחת מהאיש הגדול ולעיתים מרתיע שלא חוסך בלשונו, למשהו אחר – עדין ורגוע. שנינו יודעים שרגוע זאת לא בדיוק המילה המתאימה, לא לי ולא לך, אבל עובדה...
לאורך כל השנים ליווית אותי מהצד. הרבה פעמים הבעת דעה, הרבה פעמים היא לא היתה לרוחי. לעיתים רחוקות התערבת.
צחקנו הרבה, כעסנו הרבה, שתינו יין, סיפרת סיפורים.
בשנים האחרונות ליווינו מהצד את החיים שלך ושל אמא שהשתנו כל כך. עם כל הקושי והשינויים, שמחת כשבאנו, לחצת תמיד חזק (מדי) את הידיים של הילדים, לעיתים, כשהתאים לך, גם שוחחת קצת. קיבלת את פאוסטינו שטיפל בך במסירות ובעדינות ביחד עם אמא והיה נעים לראות את הקשר שנוצר ביניכם.
בימים האחרונים כשהייתי איתך לבד, שמתי לך מוזיקה שאהבת ושרתי לידך כמו ששרת לי ליד המיטה בגן לפני השינה.
אני מודה על שהיתה לי הזכות להיות לצידך ממש עד הנשימה האחרונה, להחזיק לך את היד, לתת לך להרגיש שאתה לא לבד.
אני אוהבת אותך אבא.
עכשיו זה הזמן שלך לנוח.
ניצן