כתב אילן שר
דניק.
כשהגעתי לבקרה ב-2008, כחלק משיחת הקבלה לעבודה, טרחו לידע אותי שיש משפחת לב. טרחו לציין בפרט את השם דן לב. תפוס מרחק, אמרו.
ואני, כהרגלי, כמו ילד טוב וממושמע, עשיתי בדיוק ההפך.
לקח לנו כמה ימים, אולי שבועות. התגוששנו קצת בתחילה.
אתה בעיקר זעפת. השתמשת המון בתנועת היד המפורסמת שלך. הרעפת עלי המון מחמאות וברכות, אחוז בודד מהן חיוביות או מכבדות.
אבל התמודדתי.
דיי מהר הבנתי שעדיף אותך בצד שלי.
רציתי מי שיגלה לי איך הכל מתחבר בסוף למכונה. מפרופיל של 6 מטר, גלגלים, מנועים, סרטי מסוע, גלילים, מחרטה וגם כרסומת, הכל מתחבר למכונה.
חיפשתי מלווה ומורה ונפלתי על רב גדול.
ידי זהב, ראש מבריק, בולט בנוכחותו, אוהב ללמוד ולתרום ידע רב ממרומי גילו.
הדרך איתך לא קלה. תמיד אומר מה שחושב ובחריפות רבה, מה שגרם ללא מעט מהמורות.
זוכר שהגלו אותך מהמחלקה. דיברת לא יפה, הפעם לא אלי לשם שינוי, והענישו אותך.
ראיתי איך כל כך נפגעת. תמיד לוקח ללב, כשמך, ויצאתי לקרב.
הבנתי שאתה שייך למחלקה ובלעדיך אני חצי כלי. זוכר טוב מאוד עד היום במי נלחמתי. מה אמרו. מה השבתי. ולא ויתרתי עליך דניק.
עד שחזרת.
לימים, כשהביאו מלא יועצים, נלחמת גם בהם. הפכו לנו את המחלקה. ולך (וגם לי שאמרתי את דעתך), לא הקשיבו.
נפגעת שוב.
היה נוח לכולם לשכוח שאחרי שהמהפך לא בדיוק עבד, דאגו לשנות על פי תפיסתך וניסיונך. ואני, שבשלב זה מרגיש כבר מאוד קרוב אליך, נפגע כאילו פגעו באבא שלי.
המון חוויות רשמנו יחד. ובשגרה, קפה אצל שייקה בהפסקות, ולימים גם קפה במרפסת בבית בקומה השנייה.
הכנסת אותי למשפחה. שמחות, אירועים, ארוחות למיניהן.
לעולם לא אשכח כמה קרובים היינו.
זכור לי במיוחד כשנטע חלה. זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
יום שבת זה היה. אירית ואני החלטנו שאתה לא נשאר בבית להמשיך לשתוק ולהיכנס לדיכאון. ומה יותר בריא בשבילך מאשר לרדת למחלקה וליצור? אז גררתי אותך בכוח. אני באופנוע, אתה באופניים. ירדנו למטה - שבת בצהרים.
איתק'ה ביקש שנכין זרוע לחבר למיטה בשניידר כדי לשים אייפד, שנטע יוכל להעביר את הזמן.
פעם הראשונה שמצאתי אותך בלי מילים.
נדמת.
מעולם לא ידעתי שיכול להיות מצב שאין לך מה לומר. לא קרה עד היום. עמדת במקומך ומיררת בבכי. לקח לי זמן להרגיע אותך ולדרוש שנחזור לעבודה, כי הרי יש לנו פרויקט על הראש.
חוויה שלא אשכח.
לימים נפרדו דרכינו בעבודה. אבל דרך החיים והחברות לא התפצלה ולו לרגע. טרחתי לבוא לבקר. לשתות איתך קפה, גם כשהיית בשאר מחלקות גריאטריות במפעל, שממש לא תאמו את מידותיך.
כאבה לך דרך המפעל. כאבת את הקיבוץ שכבר פחות קיבוץ.
ואתה, תמיד לוקח הרי ללב, לא מבייש את הפירמה.
בשנים האחרונות, בפרט כשהפסקת לעבוד, ראיתי אותך דועך.
כל כך הכעסת אותי.
למה ויתרת? אני שואל שוב ושוב.
אני יודע, דניק. הפריעו לך המון דברים. אבל צריך ללמוד לשחרר.
לפעמים הרגשתי שאנחנו בתחרות מירמור, ואתה תמיד ניצחת בפער.
אז דניק,
חבר ואיש מדהים, שמי שלא הכיר רק הפסיד.
יצרת סביבך תדמית קשוחה. מעטים חוו את מה שזכיתי.
איש ישר, אולי יותר מידי. חבר בלב ובנפש. לב קשה אך מזהב. מצחיק עד שהבטן כואבת.
בעל, אבא, סבא. היה מה לתקן, אבל בל נשכח שאתה דן לב.
עדיין מחפש את הסוס הירוק באורווה.
עדיין תוהה איך אפשר להיות ישר כמו סרגל עקום.
עדיין זוכר את ההוא שהכי ישר, שאיך שפותח את הפה, ישר משקר.
אז עכשיו תורי לשחרר, כי באתי אליך השבוע ואתה כבר לא היית.
דניק.
חבר. מורה שלי.
מבטיח שלא אשכח אותך.
וגם לא את אירית, ניצן, איתי, תמיר ויובל.