הנצחה בקבוצת גבע

לעילוי נשמתו של יצחק לבנה - דברים על הקבר

תהלים ס״ו:

״אדני מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך?

הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.

לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה

וחרפה לא נשא על קרובו...

כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח.

עושה אלה לא ימוט לעולם".

דומה, כי בעל המזמור הקדום ראה לנגד עיניו דמות אדם כזו, שיצחק היה לה אב-טיפוס.

בכל דרכיו, בכל שלבי חייו ומעבריהם - תמיד אותו אדם, ״אדם מישראל״, איש יהודי, ששורש נשמתו ינק ממיטב הכמיהה האנושית לטוב, ליפה, לנכון, לכל מה שהמילה "אדם״ במיטבה מכוונת אליו.

איש כסוף-שער גוהר על האדמה ושותל שתילי פרחים, משקה צמחים, נוטע עץ, מטפח גינה קטנה תמיד, בכל מקום בו חי - שיהיה יפה, שיהיה נעים. כי גם עצם הטיפול הוא נעים, הוא יפה. ובונה - יצחק היה תמיד בונה משהו: כסא נוח, נדנדה, סככה, ארוך, ארגז לצחצוח נעלים - שיהיה נוח, שיהיה נעים לכולם. ידים ארוכות היו לו, שהיה מושיט אותן ל״שלום״ והן היו אז רחבות- רחבות.

ועיניים מחייכות היו לו, ארשת שקטה וטובה. וקול רך היה ליצחק, קול נעים, המשרה רוגע ונינוחות נעימה. והקשר איתו - כל-כך מיידי וטבעי ומובן מאליו.

הייפלא אם ביתו עם רבקה הפך מאז בית לרבים-רבים? - דלת פתוחה ולב פתוח! כל מגע אנושי אתם הפך לקשר מתפתח, נשמר, מטופח, ההופך היכרות לרעות מתמשכת, שפגעי הזמן לא יכולים לה.

ומחנך היה יצחק, במעשים פשוטים, בצניעות שכולה טבעו, בנעימות המאלצת מאליה את הזולת לנהוג כמוהו.

וכך - משפחה גדולה של חניכים חסרי-בית מצאו בבית יצחק ורבקה את ביתם, וכמבוגרים - את הוריהם. כי ״לא המוליד קרוי אב, המגדל קרוי אב״, אמרו חז״ל. וכל-כך צדקו!

וגם מבני המיעוטים, מורים ומחנכים, היו עולים לרגל אל בית רבקה ויצחק, כי חשו בו בית ובהם את האדם, את התכונה המחברת.

רק לפני שנה חגגנו בחוג המשפחה את יום הולדתו ה-80. פרשיות-פרשיות נגולה מגילת חיים, שכולה נכונות פשוטה וצנועה ומובנת מאליה לעשות את מה שדורש הזמן ותובעת התקופה. ללא תרועות, ללא קולות וברקים, כמעט בחשאי, היה רותם עצמו למעשים טובים, נחוצים, שלעתים היו קשים מאד, ולא בקש תודה מאיש ולא הכיר טובה לעצמו. כי שכר המצווה - מצווה!

וכשם שחי את חייו כשחיוך של טוב-לב ואהבת-אדם על שפתיו תמיד, כך זיכה אותו הגורל כשנסגר מעגלו - בפתיחת מעגל חדש במשפחה, בדמות התינוקת החדשה, גת, בת לחנה'לה ולמשה. עוד ביומו האחרון זכה לשאת את התינוקת על כפיו הטובות, כשחיוך של אושר קורן מפניו המיוסרות. ״הפיצוי הרצוי" - הספיק להפטיר בלחש. ונתקיים בכך ״דור הולך ודור בא״.

עטוף ואפוף משפחה סועדת, אוהבת וחמה, בביתו, על מיטתו, השיב את נשמתו ועצם את עיניו. בלא להיות לטורח על זולתו, בשקט בשקט, כאשר חי וכאשר רצה וכאשר עשה את כל מעשיו הטובים, הזרועים לכל אורך הדרך.

כאחד מל״ו הצדיקים נזכור אותך, אהובנו יצחק.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

נחמן רז