מדבריו
אז ועתה (תשל"ב)
בימים ההם
זכור לי מעשה בקבוצת-חברים, ברובם רפתנים אף הם, שחשקה נפשם לחזות בהצגה של "הבימה" שהתקיימה בבית-אלפא, דווקא בימות-הגשמים. וזאת לדעת: במות-ציבור טרם היו אז באיזור, ומופעי-תרבות היו חזון בלתי-נפוץ. משקי האיזור היו נאלצים להסתפק, כל אחד בנפרד, בבידור מקומי, בדרך כלל, כגון: שירה, ריקודים, מקהלה זעירה, ולעיתים רחוקות בקונצרט של כלים: דואט, טריו וקוורטט לכל היותר. נוספו לכך קשיי התחבורה באותם הימים בעונת החורף.
כידוע, אדמת העמק הברוכה הופכת להיות בצקית ודביקה מהגשמים עד כדי כך, שגלגלי העגלות היו נסתמים באותו הבוץ החום והדביק, בלי יכולת למלא תפקידם כ"גלגלים מתגלגלים" והופכים גושים חסרי-צורה נגררים, המשאירים אחריהם חריצים עמוקים, שקראו להם "קוליס".
ובהמות העבודה, הוי, הבהמות המסכנות! הן היו מתמתחות ומושכות את העגלה, נושפות ונושמות, מעלות אדים מגופן המיוזע למרות הקור, עומדיות לפוש מדי-פעם ורק אחרי זירוז מתאים של שוט שורק הנוחת על גבן הרטוב, ממשיכות למשוך בהכנעה אילמת עד שרגליהן שוקעות בבוץ.
בעונה זו פוסקת כמעט לחלוטין כל פעולה איזורית, או כמו שקראו לה אז - גושית.
לא יפלא, איפוא, שאותה קבוצת-חברים צמאי-האמנות, לא יכלו להשלים עם השיתוק המשעמם בערבים ארוכים אלה, וביום מעונן אחד גמרו אומר לראות את המופע בבית-אלפא, ויהי מה. אמרו ועשו. עם גמר חליבת-הערב החליפו בגדיהם ויצאו לדרך. כביש, שיקשר את גבע לבית-אלפא, טרם היה אז, בעגלה לא יכלו להעזר, מחמת הבוץ, או אולי מחמת צער בעלי-חיים, או מחמת שניהם גם יחד. איך, איפוא, מגיעים בכל-זאת לבית-אלפא?
נמצא פתרון: יורדים לתחנת הרכבת, עולים על מסילת הברזל החיג'זית וצועדים והולכים לאורך המסילה היבשה עד תחנת "שטה". משם לבית- אלפא המרחק כבר אינו רב. אורות הלוקסים קורצים להם, השמים מרחמים עליהם, הגשם, שעמד לרדת כל רגע, נעצר ונבלם. לבסוף הגיעו חברינו האמיצים, בשעה טובה, במועד הנכון, ליעד הנכסף. ההצגה עצמה - אינה מעניינת הפעם. ומה מענייננו? - שובם של חברינו הביתה בשעה 4.30 לפנות-בוקר. ובכן בתום ההצגה, בחצות בערך, מיהרו שוחרי-האמנות שלנו לחזור הביתה. ללא שהיות יתירות, שמו לדרך פעמיהם. אולם הפעם מנעו השמים את חסדם מהם והתחילו להמטיר אט אט ובבטחון את גשמי הברכה שלהם ביד נדיבה, בליווי ברקים מבזיקים להאיר את חשכת-דרכם באפילת- הלילה, כשעל ראשם חשרת-עננים סמיכה. הגשם הדולף מחה, כבמחי-יד, את השינה מעיניהם והחבורה פוסעת והולכת, מדדה ומדלגת על אדני המסילה לאורך כל הדרך בואכה גבע.
הביתה הגיעו בדיוק לחליבת הבוקר כשהם רטובים מבחוץ מהגשם ובפנים - מהזיעה החמה והמהבילה. ושוב נשמע שיקשוק, וצילצול הכדים בהישטפם לקראת החליבה וקריאות "בואנה! בואנה!" כבכל לפנות-בוקר רגיל. לזכות הפרות ייאמר, שהן שיתפו פעולה הפעם עם החולבים הדוממים. אף דלי חלב אחד לא נשפך לתעלה ואף רגל של פרה לא נכנסה לתוך דלי החליבה. הכל התנהל בשלווה ובהשקט. ברפת עמדה שתיקה לא רגילה - רק קול זירזוף החלב מהעטינים לדליים המקציפים ושיקשוק רפה של העולים שבצווארי הפרות הכנועות, נשמע בחלל הרפת. והחולבים? אלה שחזו במופע, ישבו דמומים על דרגשיהם כשדליי החליבה בין רגליהם, ואצבעותיהם מעסות את הפטמות, כאילו אוטומטית וראשיהם שעונימ על כרסיהן החמות של הפרות הנחלבות, כשהן עולות ויורדות עם קצב הנשימה שלהן. כל רצונם של רפתנים הרפתקנים אלה לא היה אלא להכנס למיטה חמה ולישון, ולישון, ולישון...
ש. מ-ץ