הנצחה בקבוצת גבע

אמא, הינדה מגל

אימא נולדה בעיירה ליבאני בלטביה להוריה, גולדה וָפְנֶה ומאיר-ראובן שיף. אביה, מאיר-ראובן היה מנכבדי הקהילה, אדם שדעתו נשמעה ונחשבה. אימא הייתה הצעירה בין אחיה ואחיותיה. מכל משפחתה היא היחידה שעלתה לארץ ישראל כחלוצה. ששת אחיה ואחיותיה נרצחו עם משפחותיהם ועם כל יהודי ליבאני על ידי משתפי פעולה לטביים ביוני 1941. אובדן בני משפחתה הותיר בה פצע מדמם שלא נרפא עד יומה האחרון.

לאחר סיום בית הספר היסודי, אביה שהכיר בכישרונותיה, שלח אותה ללמוד בעיר הבירה ריגה. מעשה יוצא דופן בעת ההיא, שבה נערות מעטות נשלחו ללמוד מחוץ למקום מגוריהן. בריגה גרה עם שני אַחֶיה והייתה אחראית על משק ביתם המשותף. בריגה, ועוד לפני כן בליבאני, הצטרפה לתנועת נוער חלוצית וגם נבחרה למזכירות התנועה. עם חבריה לתנועה יצאה להכשרה שם התנסתה בעבודה ולמדה עברית. כשעָדָה מַימוֹן קיבלה אישור מיוחד להבאת חלוצות להכשרה חקלאית בארץ ישראל, היא עברה בין קבוצות ההכשרה באירופה ובחרה בקפידה את המועמדות, ואימא הייתה ביניהן.

בראש השנה 1938 נסעה בליווי אביה עד הגבול הפולני ומשם המשיכה בדרכה לאנייה.

שנתיים למדה ועבדה במשק הפועלות בפתח תקוה ואחר כך הגיעה לגבע שבה נמצאו כבר חברי הכשרה מלטביה וביניהם אבא שאותו הכירה עוד משם.

אימא שבאה ממשפחה ענפה, חמה ותומכת מימשה בחייה את הערכים שאותם קיבלה במשפחתה: אימהות טוטלית, מסירות ונתינה ללא גבול, לילדים, ואחר כך לנכדים. אימא לא הבדילה בין חתנים לבנים ובין בנות לכלות, כולם היו בניה ובנותיה.

אימא זכתה לאריכות ימים, לתפקוד עצמאי ובעיקר לצלילות דעת. בשלוש שנותיה האחרונות נהנתה מטיפולה הנאמן והמסור של מריה שבזכותה יכלה להישאר בביתה בחיים עצמאיים ככל הניתן. מדירתה הצנועה שמרה על קשר חם ואוהב עם תשעה-עשר נכדיה, נכדותיה וניניה, שהשיבו לה אהבה ונאמנות.

אימא, אנחנו נפרדים ממך באהבה ובגעגועים. 

מתוך עבודת שורשים של דנה

מספרת הינדה

״בספטמבר 1938, ליווה אותי אבא ברכבת עד הגבול הפולני. משם המשכתי לטרייסט ושם הפלגתי באנייה ״פולוניה״. בערב ראש השנה, הגעתי לחופי הארץ עם עוד אלף חלוצים. זו הייתה אניית הנוסעים הראשונה שעגנה בנמל תל אביב. לחוף ירדנו בסירות. בנמל חיכתה לי חברתי רחל עם בעלה, לימים קצין רפואה גבוה בצה״ל. בעגלה רתומה לסוסים הגענו לדירתם בפתח תקווה.

הצטרפתי ל״חבורת הפועלות״ שגרו על יד בית החולים בילינסון ועבדנו שם בענפים חקלאיים ובגינות הנוי של בית החולים. (בזמנו שכב שם בן גוריון וכשהיה מופיע על המרפסת גרם לנו התרגשות רבה). עבדנו גם עבודת חוץ בקטיף.

לזכרה של אימא

כתב מקה מגל

היום אנו מלווים את ״סבתא גבע״ לדרכה האחרונה. שערות לבנות, שמחת חיים, הסתפקות במועט ואצילות נפש. הלכת מאיתנו יותר מדי מוקדם, שקד לא הספיק להגיד לך שלום, דיגי עדיין לא ילדה, לא הספקתי אפילו להתקשר אתמול, קוקי לקחה לי את התור לארוחת ערב איתך ביום שישי, את הבריכה עדיין לא פתחו ומי בהיריון או הולך להתחתן נצטרך עכשיו לדעת ממישהו אחר.

לא דיברת הרבה אבל לימדת את כולם בדרכך הפשוטה והמיוחדת להסתפק במועט, במה שיש, לכבד כל אחד בדרכו שבחר, לא ״לקטר״ וליהנות מהקיים.

למדנו ממך מהי מסירות ואהבה לכל אורך דרכך ובמיוחד בתקופה הארוכה שטיפלת וסעדת את סבא. לא ביקשת עזרה, הכול לבדך בכוחותייך את, בשקט ובשלווה הפנימית שכה למדנו להעריך.