על שלמה אחי
כתבה יונה
פעם שלמה סיפר לי: ״כשהייתי חייל ולוחם במלחמה האכזרית, מלחמת העולם השניה, נפלו לידי ומסביבי חיילים רבים. אני נשארתי בין הבודדים בחיים, כי לי היתה מטרה - להגיע פעם לארץ ישראל, לחיות בה ולבנות את ארצי - כפי שההורים חינכו אותנו״. המזל שיחק לו, הוא נשאר בחיים ובא לארץ ישראל. כאשר קיבל את היתר היציאה, היה בנו מיכאל בצבא והלבטים היו קשים: האם לעלות עכשיו או לחכות עד שחרור הבן מהצבא?
שלמה היה איתן בדעתו לנצל את ההזדמנות ולעלות. הוא קיווה בכל לבו שבנו יגיע וילך בדרכיו ואכן תקוותו התגשמה. אחרי נתק של 30 שנה - התאחדה המשפחה בחלקה. כאשר שלמה היה כבר פה - הוא דאג לחלק הנותר שם.
המציאות בחיי הארץ והקיבוץ היתה אחרת מהתאוריה, וההסתגלות לא היתה קלה כלל וכלל. ראשית - גילו הגבוה, קשיי השפה ושנית - הגעגועים לבן. הוא השתדל להבין מה שקורה בגבע, בא לאסיפות ישב לידי, שאל והתעניין במתרחש. הוא התגבר, המשפחה גדלה, הבן הגיע, נולדו נכדים ושלמה היה בין המאושרים בעולם במשפחתנו העניפה.
אחרי 14 שנים מאושרות בחיק המשפחה, נפתחו הפצעים שכאילו הגלידו והתחילו צרות בריאותיות. אבל שלמה, לא נכנע בקלות, אחרי טיפולים קשים וסבל רב הוא הצליח לשאת אה כאביו בשקט והשתדל שלא להפריע בחיים
.התקינים, ולא להיות לעול ולטורח על הסביבה הקרובה והרחוקה
לפני שבעה חודשים אבדנו אח צעיר. הוא הלך מאתנו באופן פתאומי, שלמה כאב מאד את אובדנו.
אחרי זמן קצר מאד התדרדר מצבו הבריאותי, המחלה גברה, כוחותיו אזלו. רוח סופה עקרה אלון חזק מגני, אשר ינקתי משורשיו ונחתי בצלו הענף, אני וכל אחי ואחיותי.
.זכרו לא ימוש מאתנו לעולם
אחותו יונה לנדאו