לזכרה של שפרה מנור
כתבה רוחלה רז
כשאני חושבת עליה ורואה לפָני את דמותה, אני רואה: תבונת לב, אומץ ללכת בדרכה, בעצמאות, באמונה ובביטחון. וכמובן אני רואה את אהבתה הגדולה למוזיקה שמלאה את חייה.
עוד בהיותה צעירה, היתה מסתובבת סביב הפסנתר, שעמד בצריף הוילה הישן, ששימש ככיתה.
מגיל 9 התחילה ללמוד לנגן בפסנתר עם צבי רוזנשטין, שהכיר בכישרונה ולִימד אותה עד גמר ביה"ס. במקביל עזרה לאֶרנסט הורביץ - חבר בית-השיטה שניהל מקהלה משותפת לקיבוצים. אֶרנסט הכיר ביכולתה של שפרה והפקיד בידיה את החזרות עם הקולות השונים. בגמר ביה"ס התגייסה לצבא ושירתה בחיל הקשר.
כשחזרה הביתה, עבדה בגן-הילדים, הייתה מנגנת לילדים ושרה אתם והם השיבו לה אהבה רבה.
שפרה בקשה ללכת ללמוד - ואִשרו לה לימודים במדרשה למוזיקה. היא עמדה על-כך שתשלם את לימודיה בעצמה. לפרנסתה עבדה בבתי-ספר שונים, בנוער-העובד, בסמינרים, והכל בנגינה ושירה. היא יסדה עם גארי ברתיני ועם דבורל'ה בניה את מקהלת "רינת" בניצוחו של גָארי . רכשה לה ידידים רבים שהעריכו מאוד את יכולתה וחיבבו אותה מאוד. לשפרה היה חוש הוּמוֹר וכישרון חיקוי. זוכרת אני איך הייתה מחקה את המורה שלה לפִיתוח קול, וצחקנו איתה הרבה.
כשנסעה המקהלה להופעות בלונדון, הצטרפה שפרה לנסיעה, אך לא חזרה איתם בגלל שבר ברגל, והחליטה להִשאר בלונדון. היא מצאה עבודה בבית ספר יהודי בלונדון, שם לימדה כ - 35 שנים נגינה, שירה, ארגנה מקהלה וניהלה שם את כל החגים, כמו-כן גם חִברה טקסטים להצגות. היא הפכה שם לדמות מאוד דומיננטית ומרכזית. כשיצאה לפנסיה, המשיכה ללמד ילדים נגינה בפסנתר.
היו לה לשפרה 3 אהבות גדולות: כמובן אהבת המוזיקה, ילדים וטיולים ברחבי העולם. קראתי לה "אשת העולם". היא ויתרה על נוחיות בחייה, שהיו צנועים והקדישה הרבה לאהבותיה - המוזיקה ונסיעות בעולם.
רכשה לה הרבה ידידים וחברים - במיוחד אני חייבת להזכיר את חברתה נוגה, בת תל-יוסף, שגרה עם משפחתה בלונדון וליוותה ותמכה בשפרה כל השנים.
אי-אפשר, שלא לציין את אהבתה הגדולה לילדיה של מיכל. את סיפוריה הרבים על גיורא, אי-אפשר היה להפסיק, על כל חכמותיו וגבורותיו. אח"כ כשנולד בן לגיורא , גם עליו ספרה וספרה – פלאי פלאים.
שפרה שלנו, חברה טובה, יפה וחכמה, ידעה לספר ולתאר - בכישרון ובעניין. פילסה לה את חייה בכבוד, באומץ ובנחישות רבה, למלא את אשר האמינה בו.
שפרה הייתה קשורה להוריה, בד ובד עם חילוקי דעות וצחוקים. היתה מספרת על חבילות המזון שחיה'לה הייתה שולחת לה ומתבדחת על חשבונה.
כשהייתה לָנה אצלי בביקוריה בארץ - יַשנה בכותונת הלילה של חיהל'ה שמאוד אהבה אותה - רכה ונעימה מרוב כביסות עד שנקרעה.
שפרה נפרדה מאתנו, בלי לתת לנו אפילו רמז קל. אמרה לי, אבוא לבקר רק כשאבריא לגמרי. טלפנתי אליה פעמיים כדי לברכה ליום-הולדתה שחל בחנוכה - ולא נַענֵיתי - כנראה שכבר לא הייתה איתנו.
אי-אפשר שלא להעריץ את אומץ לבה והליכתה בדרכה, עצמאית, נבונה והחלטית.
יהא זכרה שמור עמנו תמיד.
רוחלה רז