הנצחה בקבוצת גבע

אמא

״אמי זכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה...״ פתיחה זאת של ביאליק, נכונה לאמא בגלל הסבל הרב והניתוק שהיו מנת חלקה בכל המחצית השניה של חייה הארוכים. למרות כל זה, לא כפרה אף יום בדרך חייה ברעיון הקבוצה ובנאמנותה לארץ.

תמיד היתה נזכרת, ובשעותיה הטובות היתה מיטיבה לספר, על השנים הראשונות. ואכן, שמורים עמי זכרונות רבים וטובים וכמעט כולם באמא.  תקופת העבודה בלול, שנות השלושים, ללא חשמל, ללא מדרכות. ההורים לא באו לקחתינו מהגן. ברדת הערב נשלחנו עם המגפיים להורים. מכניסים רגל ומוציאים גרב לבוץ... והנה יום אחד אנחנו בלולי "המשפחות", זה היה מול הפריה, והנה מי אם לא הפר בכבודו ובעצמו יוצא מחצרו ומתחיל להלך אימה בחצר. איך הסתתרנו עד שבא אבא הגיבור עם חבר רפתניו והניס אותו למכלאתו...

החדר הפשוט בתכלית, ממש כמו בצריף המוזיאון, עוד בטרם בא החשמל, הממתק היחידי היתה אשכולית בכפית ואמא מאכילה אותי ומלמדת אותי שירים ברוסית... היתה מיטיבה לשיר נכון, בעדינות ורגש.

עם בוא הלטבים הייתי חייב בכל פעם שהייתי בא לסנדלריה לשיר לבוריס שיר ברוסית.

אבא היה עסוק בעבודה עצמה וגם בפעילות ציבורית. הקשר עם אחים בחדר ההורים היה אז חלש. כמעט כל הזכרונות מתקופה זאת מתמצים בבילויים שלי ואמא.

החברות לומדות שימוש בנשק, אבל לנו מספרים שזה שיעור באנגלית, ואני מבקש את אמא ״ציירי לי בננה באנגלית״. נהוג היה אז, מפאת חוסר מקום בגן, שהילדים הנוחים ישנים בחדרי הורים - פשוט, שלוש מיטות בחדר קטן, אני הייתי ביניהם ובעשור הראשון לחיי ביליתי שנים אחדות בחדר ההורים. משחקים מעטים היו לנו, כאלה שהביא הדוד יוסף גוריון מאמריקה הרחוקה. ובעיקר היו שירי הערש של אמא... בשנת 1943 כשאבא היה מבריח בקר מסוריה ולבנון, יצאה אמא להבראה למטולה ואני בקרתי אותה. מה יש לדבר? זה היה יותר מאשר לנסוע לחו״ל, סוף העולם... מרג' עיון שדה התעופה שם, התנור, קבר טרומפלדור...

בשנת 45 יוצא אבא לקורס שליחים וב-46 לשליחות בצרפת... אמא נזקקת כבר למכשיר שמיעה, ועוברת טיפולי גב יסודיים וכאן מתחילה הדרדרות שנמשכת כמעט 40 שנה, כשבתחילה אני מלווה אותה. כל תקופת השליחות, שנתיים, אני ישן בחדר ועוזר לה. אבל הנתק הולך וגובר (הסתגלותה לחברה שהתחילה להשתנות מהר).

אחרי מלחמת השחרור, היא נאלצת לחפש מקום עבודה שיתאים למגבלותיה ונאחזת בעבודה בצפרניה. עוד בשבוע האחרון לחייה והיא בת 81, דברה איתי על חזרה לעבודה ב"בית סביון".

במלאות לה 81, והיא 60 שנה בארץ, נאספה אל עמה והצטרפה לחלוצים ולרבים מבני משפחתה הטמונים באדמת גבע.

תהא מנוחתה עדן.

יואב נחשון.

מדבריה

בימי רפיח

ויהי בעזבכם אותנו - נדהמנו, נבוכונו וכמוכי תמהון נשארנו לעמוד במקומנו.

אך חיש מהר התעוררנו, התאוששנו. ונקום ונרתם ונסחב בעול עוד איך נסחב. הניתן ליצירתנו ליפול או לסבול?

ובמשנה מרץ וכוח נרתמנו בעול. הנה ניתן לאדם להתרומם ובגאון לשאת את עלבונו, והרי יש ובחיינו היום יומיים אנו כה חלשים וחסרי שווי משקל ועם כל משב רוח אנו נוטים להדרדר מטה מטה. אך מה טוב לו לאדם בעת התגבר, התעלה ולא נפל...

תענוג מיוחד גורם לנו לראות את ילדינו: קמים עם זריחת החמה ויוצאים לעבודה. חדוות חיים נסוכה על פניהם והם כולם אומרים שירה. אכן, בראותך אותם, מתלקחת אף בך אש הנעורים והאמונה בלב גוברת...

מה נעים לראות את צפורה במאפיה עושה אה מלאכתה בנאמנות ובהצלחה. ממש הלב מתרחב מהערצה, ונדמה לך שהנה חזרו אלינו אותם כוחות החלוצים שפעמו פעם בנו וחדוות היצירה שבה לתחיה.

והנה החום מתגבר, הקיץ הגיע לשיאו ואנו מצפים לשובכם. מחכה השדה לזורעהו, המספוא לקוצרו ומרוה צמאונו, מחכה האם לבנה, אחות לאחיה, אח לאחיו וחברה לחבר.

חנה ג.   תש״ו