יוסף ניר

 

נולד ברוסיה  18.11.1905

עלה לארץ   1927

נטמן בגבע   24.10.1985

ט' בחשוון תשמ"ו

 

תולדות חיים

 

יוסף נולד בסוף שנת 1905 בעיירה קטנה ליד לוצק שבאוקראינה. אביו היה סוחר עצים אמיד, בעל השכלה דתית רחבה ובקי בתורה, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה מבוסס.

בגיל חמש נפטרה אמו באופן פתאומי ובבית המיותם נשארו שלושה ילדים רכים בשנים. את כאב העלמה הפתאומי של האם מחייו והנתוק ממנה נשא יוסף אתו במשך שנים רבות. המשפחה נהרסה ולא חזרה לתפקד כמקודם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החל יוסף ללמוד בגמנסיה כללית, אותה עזב בעקבות סגירת שערי הגמנסיות הכלליות בפני היהודים וגירושים משם. הוא עבר ללמוד בגמנסיה עברית ושם גם התודע לרעיון הציוני. בהמשכו באה הצטרפות לקבוצת הכשרה חקלאית במסגרת החלוץ שהכשירה את עצמה באופן פעיל בעבודה בחקלאות בחוות הגויים, לקראת עליה לארץ ישראל.

לזכרו של יוסף

כתב אורי

יוסף לא היה איש של ציבור, של ביטוי. כל חייו היה איש המעשים שאצלו הביעו את עצמו, מחשבותיו ורגשותיו, כשהביטוי הבסיסי היה עשיה ונתינה לאחרים. צרכיו האישיים היו צנועים, הסתפקות ביש בלי שאיפות מרקיעות שחקים והעיקר לא להזדקק לאחרים. ואולי משום כך כל-כך עצובות שנותיו האחרונות, כאשר צעד אחר צעד העצמאות אבדה לו והתלות באחרים גברה. נדמה לי כי זה הדבר הקשה ביותר אשר ליווה אותו מאז מותה של אמא, כאשר בריאותו הלכה והתדלדלה. במאמצים אל אנושיים ניסה לשמור על עצמאותו ותיפקודו בצרכים האלמנטריים וכאשר לא יכול יותר נשאר לו לסבול ולהשלים ולכאוב.

תמונות לא סדורות רצות בראשי אולי מסמלות קצת מדרכו; ילדים קטנים היינו, אני מניח שזה היה במאורעות, התנפלות הכנופיות הערביות נושא הבטחון מרכזי גפירים, צבא אנגלי, וינגייט ואנחנו משחקים בצבא - מקלות ייצגו רובים למישהו קנו רובה צעצוע קנאנו בו. בשבת כל היום יוסף בנגריה שהיתה ליד רפת האיזולציה. נדמה לי שיכון תמר של היום. טורח - חשבתי בונה צעצועים לגן של אמא. לפנות ערב קורא לי ונותן לי רובה שבנה. כל פרט בו עשוי בטוב טעם, מקצועי וכולו רובה "אמיתי". נתמלאתי אושר וגאוה. וכך, בלי מילים, רק במבט מלווה נתן לי ונהנה מאושרי.

ליוסף

כתב יאיר זק

יוסף נעלם מן הנוף זמן רב לפני מותו. מאליו עולה הביטוי: "קם דור אשר לא ידע את יוסף".

נדמה לי שכדאי שידע דור זה משהו על אותם דברים קטנים לכאורה, שהיו שלבים בתקופה הארוכה של יותר מחמישים שנה, בחיי הקבוצה והפרט וענפי המשק השונים.

זכרון ראשון שלי מהאיש שהיה בן לויה של הגננת שלנו, נחמה, והיה הראשון שבנה כמה מתקנים וצעצועים לגן, כמו סולם שלבים לטפם עליו ומגלשה אשר דורות של ילדים גלשו בה. ומאוחר יותר קרוסלה ועוד דברים שונים, והרי מהפכה קטנה בחיי הילדים שהיום קשה להבינה.

בשנות השלושים המאוחרות מגיעה המשאית הראשונה, שכל כולה אינה אלא שלד. יוסף ומרדכי בונים במשך שבועות ארגז וקבינה ולדרך יוצאת הריאו הקטנה בכל שטחי התחבורה.

- "הנהג שלנו חברמן" אנו שרים במלוא גרון בנסיעה ל״במה המשותפת״ בעין-חרוד. עשרות אנשים צפופים כדגים במשאית הקטנה. והנהג - הלא הוא יוסף, ותיק בהובלת האשלג מקליה לירושלים.