תולדות חיים
יוסף נולד בסוף שנת 1905 בעיירה קטנה ליד לוצק שבאוקראינה. אביו היה סוחר עצים אמיד, בעל השכלה דתית רחבה ובקי בתורה, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה מבוסס.
בגיל חמש נפטרה אמו באופן פתאומי ובבית המיותם נשארו שלושה ילדים רכים בשנים. את כאב העלמה הפתאומי של האם מחייו והנתוק ממנה נשא יוסף אתו במשך שנים רבות. המשפחה נהרסה ולא חזרה לתפקד כמקודם.
לאחר מלחמת העולם הראשונה החל יוסף ללמוד בגמנסיה כללית, אותה עזב בעקבות סגירת שערי הגמנסיות הכלליות בפני היהודים וגירושים משם. הוא עבר ללמוד בגמנסיה עברית ושם גם התודע לרעיון הציוני. בהמשכו באה הצטרפות לקבוצת הכשרה חקלאית במסגרת החלוץ שהכשירה את עצמה באופן פעיל בעבודה בחקלאות בחוות הגויים, לקראת עליה לארץ ישראל.
רצונו של יוסף לעלות לארץ הביא כאב נוסף למשפחה בכלל ולאביו בפרט. האב ציפה לעזרתו וראה ביוסף ממשיך דרכו בעסקיו. בדאגתו לעתידו של הבן וביודעו את המצב הכלכלי הקשה ששרר אז בארץ, ניסה האב להשפיע על יוסף שירכוש בעזרתו מקצוע וילמד אגרונומיה לפני עליתו לארץ. יוסף, בלהט נעורים ואידיאולוגיה לא שעה להפצרותיו וב-1927 עלה כבודד לארץ והחל לעבוד בחקלאות בפרדסי נס-ציונה, כשלתנאי החיים הקשים בארץ באותה התקופה התלוותה גם בדידות קשה וגעגועים חזקים למשפחה שנשארה ברוסיה.
מעבודה בפרדסי נס-ציונה עבר יוסף כחבר לקבוצת קרית ענבים. שם החל פרק חדש בחייו כאשר הכיר את נחמה וחייהם נקשרו. קשיים אישיים הביאו לעזיבת יוסף ונחמה ואורי את קרית ענבים. נחמה ואורי עברו לקבוצת גבע ויוסף הצטרף כחבר לקואופרטיב תובלה שעסק בהובלת אשלג ממפעלי ים המלח ובא להתגורר עם אחותו רבקה. מוסכים ותחנות דלק לא היו באותם הזמנים והרבה תושיה, עקשנות והתמדה היו דרושים לאותם נהגים שנהגו בדרכים המשובשות והבלתי בטוחות של הימים ההם.
ב-1935, לאחר הולדת עמליה הצטרף יוסף בעקבות נחמה ואורי לקבוצת גבע. כאן בקבוצה נולדה דבורה'לה וגם אביו של יוסף עלה מחו״ל והצטרף לקבוצת ה״הורים״ שחיה כאן.
בקבוצה עסק יוסף בעבודות שונות: בנהגות, בבנין, ברפת, במסגריה ובסוף ב"בקרה". בעיסוקיו השונים נחן בכושר יצירה, התמדה, חריצות ותבונת כפיים. באהבתו הגדולה לנחמה ומשפחתו מלאו בתחילה הגנים והפעוטונים בצעצועים מקסימים מעשי ידיו, ולאחר מכן גם מקום הנכדים לא נגרע. באהבה רבה תכנן מאלף ועד תו כל פרט, והעניק לבני משפחתו ילדיו ונכדיו, ממעשי ידיו. באהבה גדולה, נאמנות ומסירות נאבק עם נחמה במחלתה. מסירותו ועקשנותו חזקו אותה בהתמודדות. על אובדנה לא התגבר עד יום מותו. בשנותיו האחרונות, כאשר חלה, נאבק על שמירת מקום עבודתו במסגריה ועל עצמאותו שם. ההסתגלות לעבודה במפעל "בקרה" ליד מכונה היתה קשה עליו. העבודה המגוונת, היצירתית של תכנון ועשיית פריט מההתחלה וער הסוף חסרה לו. העבודה אינה "מענינת" אמר. יחד עם זאת נלחם על היכולת להמשיך ולעבור ועל עצמאותו ולא ויתר. בשלוש השנים האחרונות היה מרותק למטתו ולכסא גלגלים. הוא עבר לגור בבית סביון ונהנה מהטיפול המסור שם. עולמו הצטמצם ואובדן העצמאות ותלותו בזולת הוסיפו כאב נוסף. גם במחלתו, כמו בחייו היה שקט ומתחשב בסביבתו. כאבו הנפשי הופנם והוצפן ובא לידי ביטוי בדכאון עמוק. קשרים מיוחדים נקשרו בינו ובין ה״אחים״ שטיפלו בו במסירות רבה. ב-24.10.85 והוא בן 80 שנה, השיב את נשמתו לבוראו. סיפור חייו שזור בסיפור חיי החלוצים שבנו את הארץ.
ת.נ.צ.ב.ה.
רשמו רבקה אחות יוסף ועמליה