לזכרו של יוסף
כתב אורי
יוסף לא היה איש של ציבור, של ביטוי. כל חייו היה איש המעשים שאצלו הביעו את עצמו, מחשבותיו ורגשותיו, כשהביטוי הבסיסי היה עשיה ונתינה לאחרים. צרכיו האישיים היו צנועים, הסתפקות ביש בלי שאיפות מרקיעות שחקים והעיקר לא להזדקק לאחרים. ואולי משום כך כל-כך עצובות שנותיו האחרונות, כאשר צעד אחר צעד העצמאות אבדה לו והתלות באחרים גברה. נדמה לי כי זה הדבר הקשה ביותר אשר ליווה אותו מאז מותה של אמא, כאשר בריאותו הלכה והתדלדלה. במאמצים אל אנושיים ניסה לשמור על עצמאותו ותיפקודו בצרכים האלמנטריים וכאשר לא יכול יותר נשאר לו לסבול ולהשלים ולכאוב.
תמונות לא סדורות רצות בראשי אולי מסמלות קצת מדרכו; ילדים קטנים היינו, אני מניח שזה היה במאורעות, התנפלות הכנופיות הערביות נושא הבטחון מרכזי גפירים, צבא אנגלי, וינגייט ואנחנו משחקים בצבא - מקלות ייצגו רובים למישהו קנו רובה צעצוע קנאנו בו. בשבת כל היום יוסף בנגריה שהיתה ליד רפת האיזולציה. נדמה לי שיכון תמר של היום. טורח - חשבתי בונה צעצועים לגן של אמא. לפנות ערב קורא לי ונותן לי רובה שבנה. כל פרט בו עשוי בטוב טעם, מקצועי וכולו רובה "אמיתי". נתמלאתי אושר וגאוה. וכך, בלי מילים, רק במבט מלווה נתן לי ונהנה מאושרי.
תמונה נוספת - יוסף נהג של גבע באוטו מסוג ריאו הישן ששרת את כל הצרכים. ויוסף שהיה נהג וותיק מהימים שהוביל אשלג מקליה לתחנת הרכבת בירושלים, היה הנהג המקצועי של גבע. יום אחד אני בדרך לבריכת השחיה ליד בית המוטורים על כביש הסולינג היורד מגבע. יוסף נוסע עם הריאו עמוס בירידה חולף על פני. אני מגניב מבט צמא לנסיעה, אבל האוטו ממשיך. לאחר עשרות מטרים פתאום עוצר ושואל אותי ״רוצה לנסוע לעפולה? עלה על המשא״. מאושר קפצתי וכילד קלטתי שהתלבט בירידה אבל לבסוף עצר והזמינני. לא דיבר, אבל הרגשתי אותו. יוסף היה איש עבודה מסור כל-כולו בכל אשר עבד. בתקופת עבודתו ברפת עם חליבת 3 משמרות, הכנסת ירק לתוך הרפת בידיים. אני זוכר איך שהיה חוזר, צונח למיטה עייף, נרדם ונוחר. אבל לא שמעתי אותו מקטר על העבודה, על הקושי הפיזי. הרגיזו אותו לא פעם התנהגויות אנשים ובזאת היה קיצוני, חם מזג ולא מתפשר.
גדלתי, הקמנו משפחה נירה ואני והנכדות שנולדו עולם שלם. שוב לא דיבורים, לא סיפורים (זה היה חלקה של אמא), אלא ניצול ידי הזהב לצעצועים, נדנדה, מיטה לבובה, כסא נדנדה, ועם כל עשיה ההנאה בשימוש של הנכדות במעשי ידיו ושוב ללא דיבורים, רק מבט הנאה וחיוך של סיפוק, כאשר הכלי שבנה שרת אותן והן צוחקות ונהנות. השנים חלפו, היכולת לתת הולכת ופוחתת, הצורך לקבל גדל, דבר שלא היה מורגל והסבל לכן רב, כי כוחו בנתינה ולא בקבלה. לכן שנותיו האחרונות אכזריות היו, שנות סבל ומצוקה. לא דיבר, רק מבט עיניו הסגיר את המתחולל בנפשו, כאבו וסבלו. המוות גאל אותו מסבלו.
יהיה זכרו ברוך
אורי הררי