ליוסף
כתב יאיר זק
יוסף נעלם מן הנוף זמן רב לפני מותו. מאליו עולה הביטוי: "קם דור אשר לא ידע את יוסף".
נדמה לי שכדאי שידע דור זה משהו על אותם דברים קטנים לכאורה, שהיו שלבים בתקופה הארוכה של יותר מחמישים שנה, בחיי הקבוצה והפרט וענפי המשק השונים.
זכרון ראשון שלי מהאיש שהיה בן לויה של הגננת שלנו, נחמה, והיה הראשון שבנה כמה מתקנים וצעצועים לגן, כמו סולם שלבים לטפם עליו ומגלשה אשר דורות של ילדים גלשו בה. ומאוחר יותר קרוסלה ועוד דברים שונים, והרי מהפכה קטנה בחיי הילדים שהיום קשה להבינה.
בשנות השלושים המאוחרות מגיעה המשאית הראשונה, שכל כולה אינה אלא שלד. יוסף ומרדכי בונים במשך שבועות ארגז וקבינה ולדרך יוצאת הריאו הקטנה בכל שטחי התחבורה.
- "הנהג שלנו חברמן" אנו שרים במלוא גרון בנסיעה ל״במה המשותפת״ בעין-חרוד. עשרות אנשים צפופים כדגים במשאית הקטנה. והנהג - הלא הוא יוסף, ותיק בהובלת האשלג מקליה לירושלים.
יוסף מגיע לרפת, ומיד במלוא מרץ מתחילים שכלולים. מחליפים את השרשראות בעולים חדשים בעולים חדשים, חוצבים את תעלות הזבל הישנות. ומי עוד זוכר את הפלטות של הבטון עם החורים.
סבלנות, התמדה וחריצות שחברו יחד עם לא מעט מחשבה וכשרון. ותקופות בבנין, הקסקט הנצחי, מרובב בבטון, מלחמה על מכונה חדשה... בניינים צומחים פה ושם. יוסף מתלבט כל הזמן, יחסיו עם הסביבה אינם באים בקלות. ואז עולה על שרטון ידידות ושותפות לעבודה עם אליעזר קליג ז״ל. יוסף מכונס בעצמו, עובד במטבח. מטיח האשמות לכל עבר, אינו מוכן לוותר או לסלוח. אבי ז״ל מצליח לשכנעו להכנס לעבודת המסגריה. סככה פתוחה לגשם ולחמסין. יוסף עומד שבועות וחודשים ומתקין סוללות. חוט לחוט הוא בונה אותן בסבלנות שלא תאמן ו"הרחוב" (שטח הלול הישן) מתמלא.
ומעבודה לעבודה מתחיל יוסף לתקן את דודי חימום המים. בתחילה הוא מתקן ולאחר מכן הוא מתחיל בבניה של דודים ומבערים של נפט, וכדרכו במרץ וללא פשרות הוא מתקין עשרות מהם.
ומכאן לתעשית רהיטים. מאות כסאות, עשרות שולחנות וגם עגלות מטבח ועבודות לחוץ. השנים עוברות, האיש אינו צעיר יותר ועדייו הוא עובד מבוקר עד ערב בהתמדה בלתי מובנת אפילו. אבל מחוץ לעבודה יש גינה ויש משפחה ויש ספר ועתון. אבל העבודה קודש קודשים במעשה יום יומי לאורך עשרות שנים. כל יום, מאלפים כמוהו, עובר בליבון בעיות ויכוחים והאיש ער למתרחש ומגיב בזעם רב על כל מה שנראה בעיניו כבלתי צודק.
בויכוחים ובשיחות הוא מתגלה לי כאדם תמים ביותר שהרבה מעובדות החיים, ובעיקר שונות, אינם מוכרים לו.
ואז בא מותה של נחמה, שלה הוא מסור באופן שאינו ניתן להבנה. טיפולו בה בימיה האחרונים, כאילו הוא מבקש להחיותה בכוח אהבתו ומסירותו... ואז כשבא הסוף הוא מנסה לסיים גם את חייו. נדמה שאינו רוצה להתאושש. כשאני מבקרו בבית החולים הוא אומר, שואל: ״מדוע לא הצלחתי, הלא אין שום טעם בשום דבר יותר״.
בית המלאכה שומם זמן מה אבל הוא חוזר. "החלטתי לעבוד קצת פחות" הוא אומר. רבות העבודות שמסתיימות באותן שנים לפני שיוסף עובר ל״בקרה״. הקרב האחרון נגד גופו שלו. הרגלים ממאנות ללכת ולאט לאט האיש במיטה. עוד מתראים לפעמים ומחליפים מילה. ואז סוף. הוא חדל לדבר. למעשה גם לחיות.
בפינת זכרונותי תהיה שמורה דמותך יוסף עם כל היותה רווית סבל ומרירות כלפי עצמך וכלפי חבריך, כסמל של דבקות במטרה, הסתפקות במועט וכמעט - "קידוש השם״ על מזבח העבודה והיצירה.
רבים רק מדברים על אותם דברים, אשר אתה בחייך הגשמת במלואם. שלום לעפרך.
יאיר זק.