הנצחה בקבוצת גבע

 נחמה הגננת

כתב שניאור

בזכרוני אחת המסיבות של נחמה הגננת שנחרתה חזק וששמשה חוויה גדולה לנו לחלוצים — היתה, המסיבה לעלית ילדי מח­זור ה׳ מהגן לכתה א׳ — בבית הספר החדש שנחנך בשנת 1936.

נחמה, אז צעירה, בעלת מרץ במרכז המסי­בה, כולה דרוכה ומתוחה, והילדים בידיה ה­נאמנות, כחומר ביד היוצר, שותפים לה, ל­שמחה ולתכונה.

הגן מקושט בטוב טעם, פרי עמל משותף של נחמה והילדים, הגן מלא הורים וילדים, לבושים בגדי חג צחורים ונקיים, תכונה והרג­שת חג ממלאות את כל המסובים.

התכנית מתבצעת לפי המתוכנן, הופעות ה­ילדים בליווי שירה משותפת של קהל החוגגים שזורים זה בזה. אך שבעתיים גברה והאדירה שירת המסובים, כאשר הילדים יצאו בתהלוכה מהגן, דרך שערים עטופי ירק, ובראשה נחמה, ובפיהם — השיר המסמל את המעבר מכתלי הגן אל בית הספר, השיר ״עבוד ולמד״.

באיזו שמחה ודביקות כמעט חסידית, שרה נחמה שיר זה ואיך היא ידעה להדביק בהת­להבות זו, את הזאטוטים והקהל החוגג. כי נחמה ראתה בשני יסודות חיים אלה — תורה ועבודה — הצידה החיונית ביותר לחניכים בדרכם לבית הספר — בית היוצר של העם.

נחמה ניר

כתבה אסתר חיננית

הימים עוברים, חולפים להם, ועמהם מצטברים זכרונות ההולכים אתך יחד ובונים לך את ״עצמך״,

יש בהם — בזכרונות, החולפים על פנינו פרפרים לבנים, קלים ושקופים, המשאירים במעופם שובל לבנבן שריחו עדין ודק, הנעלם לו במרוצת־ הימים. ויש בהם, ההופכים חלק בלתי נפרד מחייך, אין צורן לנבור ולחטט, כדי לגלותם. ״כי אלה הם חייך״.

כך זכורה לי נחמה ז״ל, הגננת, האם, הסבתא, החברה.

קשורה הייתי בה בנימים דקים ביותר. שלושת ילדי היו חניכיה. הייתי באה לגן כאם, ולעתים הייתי באה בלווית האקורדיון הקטן, כדי לשמוח ולשמח.

יחוד היה בה. יופי מיוחד. זכורה לי המטפחת האדומה שעטרה את ראשה בחן. מלבושה הצנוע ו״הסינר״, שהיה מתחלף בימי חג ומועד, לסינר חגיגי רקום.