הנצחה בקבוצת גבע

אבא

אבא נולד בשנת 1903 בעיירה רווה-רוסקה שבפולין למשפחה שומרת מסורת. ״המוטיב היהודי״ נשאר טבוע בו כל חייו למרות שמעולם לא הקפיד על הגינונים הכרוכים בכך.

המוסיקה היחידה שהכיר ואהב היו הניגונים היהודיים ופרקי חזנות. בבית היו תמיד ספרי פרשנות משנה ואגדה ויותר מאוחר הצטרף למשך תקופה ארוכה לחוגים שעסקו ביהדות גם כאשר הדבר חייב נסיעות בסופי שבוע בכל רחבי הארץ.

בגיל צעיר נפגע אבא במחלת השיתוק. הנכות שבעקבותיה לא הפריעה ואולי אף הדגישה את הנחישות והעקשנות שלו להיות פעיל ומעורב בכל הנעשה סביבו.

הצטרפות לתנועת נוער ציונית, "גורדוניה", פעילות והדרכה והשתתפות בקונגרס ציוני שהתקיים בפרג שבצ'כיה היו חלק מההכנה של אבא לקראת ההגשמה הציונית. הוא עלה לארץ בשנת 1935 בגיל מבוגר יחסית, כיוון שחיכה תקופה ממושכת לסרטיפיקט ובינתיים הכשיר את עצמו בבית ספר למסחר ובעבודה כמנהל חשבונות. כשהצטרף בארץ לחבריו מגורדוניה שהקימו את קבוצת כפר החורש בהרי נצרת, ראה שאין מקום לסוחרים בהתישבות ובהתאם למגבלותיו הלך לעיר והכשיר את עצמו כסנדלר, מקצוע בו עבד שנים רבות.

כמעט כל משפחתו נספתה בשואה. נשארה רק בת דודה בירושלים ויותר מאוחר עלו לארץ, לאחר תלאות מרובות, בני משפחתו של יוסי לימור, כך שהחוג החברתי הקרוב היו בני עירו מפולין וכן חברי כפר החורש שהתפזרו בארץ לאחר מלחמת השחרור, אך שמרו בקנאות על קשר אמיץ ביניהם.

הקליטה בגבע לא היתה קלה לאנשים שייסדו בעצמם קבוץ עם החברה האינטימית שלהם ועברו את כל קשיי הבראשית במקום אחר. אך גם כאן בהתמדה, עקשנות ואופטימיות, לפעמים לא מובנת, המשיכו אבא ואמא, ואי אפשר לנתק ביניהם, לקיים משפחה חמה לנו הבנים ולילדים "המאומצים", וכן לתרום בעבודה ובפעילות. אבא שימש כמזכיר המפלגה בגבע ובשנות השישים, בגיל מבוגר, יצא גם לפעילות באיזור תל-אביב לפני מערכת הבחירות לכנסת.

אבא ניסה לא להחמיץ דבר - עליה למצדה, טיולים לנגב לגליל ולסיני, טקסי סיום צבאיים שלנו, הבנים, וכמובן קשר בקורים הדוק וחם עם כל הידידים והקרובים ברחבי הארץ.

לעולם לא התלונן ולעולם לא דרש זכויות יתר בעקבות מוגבלותו הגופנית ולהיפך - היה עוזר, מנחם ותומך בהתאם ליכולתו. הוא היה גאה על כך שתרם דם מספר פעמים בשנה. יחד עם אמא תרמו סכומים ניכרים לאגודות כמו "אילן" ו"יד שרה" והקפידו מאד לבקר ולעודד את ידידיהם וחבריהם שהיו בקשיים או נפלו למשכב.

מחלתה של אמא ופטירתה לפני יותר משנתיים, פגעו קשה באבא ומאז נראה שאיבד את הטעם בחייו וגם מצבו הגופני התדרדר מאד.

תנוח, אבא, בשלום על משכבך.

יורם

אבא

אופטימיות

חיוניות ומרץ בלתי נדלה אפיינו את אבא. משולבים בכח רצון אדיר. המון חברים, המון קשרים.

כל הזמן מארח, כל הזמן מסדר, דואג, עוזר. כל הזמן חבר. אך התכונה שבלטה ועברה כחוט השני לאורך חייו היתה אופטימיות ללא סייג.

הרבה פעמים ראיתי את אבא מתלבט, מתווכח, נלחם. הרבה קונפליקטים היו לו עוד לפני שיכולתי לראות בכלל, כשנפלה החלטה, אפילו שלא היתה לרוחו, כשהסכים, אפילו הסכים בעל כורחו, תמיד פירגן, תמיד הצליח לראות את הטוב, את היפה בכל מצב.

אופטימיות, מצרך נדיר במקומותינו כיום, ולואי ותשרה האופטימיות שלו עלינו אחרי לכתו.

יהי זכרו ברוך.

שאולי

לצבי

כתב יאיר זק

בן אדם המבקש אריכות ימים, מסתכן לפחות בזה, שמספידיו לא תמיד יהיו חברים מילדות. ובכלל, איך מעלים על הכתב, שנים רבות כל-כך, ונפתולי חיים שלמים, בכמה שורות הנאמרות על הקבר הפתוח. מעט מן ההצדקה אולי יש בזה, מתוך חברות רבת שנים של בעלי מלאכה שכנים, שאהיה אני זה שאומר כמה מילים של פרידה בשם הקהל הנוכח כאן. רציתי לזכור אותך במיטבך, כאשר הקו הבולט ביותר הוא אופטימיות חסרת הסבר וכוח רצון כביר, המתעלם ממגבלות הגוף והסביבה, ונדחף ע״י הצורך לבצע את מה שנראה חשוב וחיוני באותו הזמן. בינו לביני אני מכנה אוהו "הרשל" – חצוף, הוא אומר, רק אמא ז״ל היתה קוראת לי כך.

לאן אתה ממהר, אני אומר כשהוא דוהר בכביש לנסיעה המי יודע כמה. "זה שום דבר, בכפר החורש הייתי הולך לנצרת בשביל כל נסיעה וגם חוזר במעלה הגבעה".