איש הפלדה – המסע האחרון
כתב יאיר קארו
לפני כמה שבועות ביום שישי לקראת הצהריים שמעתי נקישה קלה בדלת. "כן" עניתי. איש לא השיב. נקישה נוספת, "כן" עניתי בקול רם. איש לא השיב. הלכתי ופתחתי את הדלת. מולי עמד יורם ובידו דלי . "קארו" הוא אמר.... וכאן נפסיק לרגע ונחזור להתחלה.
יורם נצר נולד ב- 9.1.1941 לפנינה וצבי נצר בכפר החורש ואחריו בהפרש של שנתיים שאול (המכונה גם שאולי וגם טוטו מגדולי הרקדנים בגבע בכל הדורות – לאלה שלא יודעים). כשיורם היה בן 7 עברה המשפחה לגבע ויורם הגיע לכיתה רבת הוד ותהילה שבין השאר נמנו עליה עוזי לב נחום לנדאו אורי פלג וניבה רובינשטיין. מדוע הוד ותהילה – שכן רוב בני הכיתה הזו הקדימו בשנים את הנהיגה ברכב על פני קבלת רישיון לנהוג ברכב, ובהרכבי נהגים שונים מצאו עצמם רכבים שונים של גבע נטושים בבריכות דגים או לאורך כביש עפולה בית שאן, גם יורם טעם טעמה של לחיצה על הגז שנים בטרם ראה רישיון.
משפחת נצר אימצה לימים את יוסי וחנוך לימור–למל ואת מנחם מזור והמשפחות נשארו בקשרים קרובים כל השנים.
יורם היה מראשוני בני גבע שהלך לסיירות – לסיירת צנחנים. שם בשנות השירות האלו ביחד עם המטען שהביא מהבית חושל אופיו וצוק הגרניט החל להפציע. אנקדוטה ידועה מקורס הקצינים אותו סיים כחניך מצטיין מספרת על כך שיורם לא היה מרוצה מהביצוע שלו באיזה ריצה לכמה קילומטרים, אולי נחלש, אולי לא שתה, שום דבר מיוחד. בלילה הלך למפקדו בקורס וביקש לרוץ את כל המסלול לבד מחדש. הוא רץ וכאמור סיים בהצטיינות. יורם אהב מאד את הצבא, את הדיבור הקצר, את הפקודה והביצוע ולימים היה מ"פ במילואים בקרב בתל שמס ביום הכיפורים, עם אלישע שלם כמג"ד ומיכיק קארו רחוק משפחתי כמ"מ. בהמשך נעשה מג"ד. חייליו זוכרים בהערצה את קור הרוח והדוגמא האישית שלו.
יורם השתחרר מהצבא ב 1965 ועשה בגבע שורת תפקידים במדגה – בלול – בריכוז המשק ובניהול רצפת הייצור של בקרה.
אבל קודם כל חינוך. וכך הגיע לרכז את חברת הילדים באמצע שנות ה-60. אין אדם היום בן גבע בגילאי 55-65 שלא הלך עם יורם בטיולים באותה תקופה. כלל ידוע היה ליורם: אנחנו נגיע לכל מקום במסלול הארוך ביותר והקשה ביותר האפשרי. ההנאה מהקושי !
וכך בעוד בני משקים אחרים היו הולכים 2 קילומטר בחצי שעה לראות מעיין חסר חשיבות במדבר יהודה ובשעות אחר הצהריים כבר נמנמו במאהל היינו אנחנו הולכים עם 15 קילו על הגב 15 קילומטר וארבע שעות כדי לראות את אותו מעיין חסר חשיבות ומגיעים למאהל אחרי רדת החשיכה – אבל המאמץ והשרב והצמא – או איזה הנאה.
שם באותה תקופה קיבל את הכינוי "אבינו" שרבים עוד קראו לו כך מאוחר יותר ואני (ניצול ששרד את הטיולים הארוכים הללו) ביניהם.
בין לבין הלך יורם ללמוד שנה באורנים כי הרי מדריך חברת הילדים צריך ללמוד חינוך.
לאורנים הגיעה באותה תקופה אחת מנען – ענת כפרי , היפוכו של יורם. פצצת אנרגיה חברתית – שובבה – שופעת מלל , חובבת בילויים ועם מטרה ברורה – לצאת מאורנים לא עם תעודה אלא עם חתן. ב 9.1965 תמרנה בת כפרי את בן נצר למהלך שאפילו מי שהיה לימים מג"ד צנחנים לא נחלץ ממנו ושנה אחר כך ב 9.1966 נישאו. האגדה אומרת שאמנון ידין שריכז אז את ההשתלמויות אמר ליורם שאם לא יחזור עם אשה מאורנים ישאיר אותו בתור עונש לעוד שנה באורנים. יודעים אתם שמי שניהל אז את אורנים זה לא מי שמנהל אותה היום כי אחרת אולי הסיפור היה מעניין עוד יותר. על כל פנים ענת הבקיעה את צוק הגרניט ונגעה בליבת הפלדה. יורם וענת הביאו את איריס עופר ועידו ילדיהם האהובים שהיו בין הבודדים שהזיזו את איש הפלדה מעט ממסילתו.
נחזור ללול – יורם הגיע לנהל את הלול אחרי איצ'ו פרידלנד. כלל ידוע היה לאיצ'ו שאחרי שגומרים יציקה או עבודת תחזוקה גדולה היו הפועלים עומדים בשורה ואיצ'ו היה נותן לכל אחד תרנגולת שי. אבל עכשיו היה זה יורם. היציקה הסתיימה. הפועלים עמדו בשורה מצפים לתרנגולת השי. דבר לא קרה. שקט מתוח. אחד הפועלים הרהיב עוז ואמר מה עם התרנגולת לכל אחד. יר"נצ ( ואסביר אחר כך מדוע השם ) כחכח מעט בגרונו עמד בזוית של 30 מעלות מהפועל וממרומי המטר שישים וחמישה המוצקים ליכסן מבט ואמר – ואם היית יוצק בטון ברפת היית מבקש פרה!
אחרי הלול נסעו יורם וענת לשליחות בשיקגו וחזרו למלחמת לבנון הראשונה ומשם לריכוז המשק ולרצפת הייצור של בקרה.
25 שנים כמעט מ 6 בבוקר עד 6 בערב בנחישות ללא קץ ברצפת הייצור. בהתחלה קצת בפלסטיק עם אילן לב אבל הרוב ברצפה.
25 שנה של חולצה כחולה כהה ספוגת שמן, מניע עגלות כבדות, שולט באנשים מזיז מפעל, דוגמא אישית שאין למעלה ממנה.
קשה ונחוש מתמיד עד שנאמר עליו: אמנם מבחוץ הוא נראה קשה אבל מבפנים הוא... הרבה יותר קשה.
בתקופה זו קיבל את השם יר"נצ. אתם יודעים שגבע היא המקום שבו לכל איש יש שם שלא נתנו לו אביו ואמו.
יר"נצ – בסך הכל ראשי תיבות של ירם נצר (ירם בגלל העגה של צבי אביו) אבל הצליל יש בו שילוב של משהו כמו קצח"ר (קצין צנחנים ראשי) ותנ"צ (תת ניצב במשטרה). המלל המועט, הפקודות החדות, השעות הארוכות ברצפת הייצור, הצליל הטכנולוגי כל אלה חברו ויצרו יר"נצ - ביטוי שגרם לו לחייך.
ענת הלכה לעבוד בתואם ב-1991 ומאז יורם נשאר העוגן בגבע ואחראי לוגיסטיקה.
הגיעו הנכדים. ראשונה תמרי היפה ושאול ואחר כך עוד נכדים מעופר ועידו והכלות. חומת הגרניט נסדקה מעט. מה שענת ושלושה ילדים לא הצליחו סדקו הנכדים. יורם נמס לחלוטין בפני הנכדה הראשונה והנכדים שבאו בהמשך. עד כדי כך נסדק הגרניט שלראשונה בחייו התיר לעצמו לסגת מרצפת הייצור בבקרה ביום שישי כשהנכדים באים. לסגת מרצפת הייצור לא לנטוש כמובן. את ימי השישי הללו שבהם הגיעו הנכדים כינה "כוננות נכדים", כי כיאות לכוננות ולמג"ד מילואים היתה פקודת הערכות מתוכננת לפרטיה ומדדי ביצוע ברורים.
יורם אהב לרכב על אופניים, הסיבולת והנחישות שלו התאימו לספורט הזה. לא הייתה לו הקלילות של יובל גלילי או הרכיבה הטכנית של עוזי וקובי, אבל היו לו רגלי ברזל שחושלו במסעות הארוכים בצבא ובחברת הילדים, והכח והנחישות הזו יכלו לכל מכשול, עליה והר. באחד הטיולים במדבר יהודה - שבק! משהו השתבש. האיתות לא נקלט והוא המשיך לרכב. כמה שבועות אחר כך ברכיבה ברמת הגולן שבק שוב. לקחו אותו למוצב של צה"ל ונתנו לו אינפוזיה. דרור רכס הסביר למפקד המוצב כי מדובר בעניין של שעה בערך ובעוד שעה הבחור יתאושש ויתן לכם פקודות. קבלו זאת ברוח טובה - זה מג"ד מילואים יורם נצר. האיתות נקלט. בדיקות... לוקמיה!
נסעתי לבקר את יורם בחדר הסטרילי ברמב"ם. לא נתנו להיכנס. מבעד לפרספקס-ניילון מילמל (כך נדמה היה לי) "זה לא חדר סטרילי זה מאהל", וחייך את החיוך העקום שלו.
איש הפלדה שרד 12 שנים במאבק. נסע עם ענת לחו"ל – כן התרכך מעט וראה שנסיעה לחו"ל איננה נפולת של נמושות.
בכל שבת כשהנכדים היו הלך איתם לבריכה – מסור ונחוש שלא לתת למחלה לכרסם בו. הוא ידע סבל וחשק שפתיים ולא יצא ממנו ציוץ.
כן והיו חברים. היינו באים ליורם וענת מידי פעם לאכול עוגה טובה של ענת. מדברים, קצת מרכלים אפילו, ויורם שותק.
אחרי חצי שעה יורם היה מתחיל לדבר וענת מדברת איתו ומפריעה לו לדבר. כחכוח "סליחה עכשיו אני מדבר", צחוק כללי ממשיכים.
גם בימיו האחרונים בהדסה עוד חזר על המנטרה "עכשיו אני מדבר".
והעוגות – שמנת מתוקה עם שוקולד ואגוזים – אוי אוי. אגוזים יורם פיצח, היתר מעשה ידי ענת.
ובכן אפרופו אגוזים. לפני כמה שבועות ביום שישי לקראת הצהריים שמעתי נקישה קלה בדלת. "כן" עניתי. איש לא השיב. נקישה נוספת. "כן" עניתי בקול רם. איש לא השיב. הלכתי ופתחתי את הדלת. מולי עמד יורם ובידו דלי. "קארו" הוא אמר בעגה הצבאית המוכרת, "יש לי כאן דלי". "זה אני רואה, אמרתי "ומה בדלי ?" – "אגוזים" השיב. "מה אגוזים"? שאלתי "קארו תן לי רגע. אתה יודע שאני לא מאה אחוז. הרבה פחות. את האגוזים האלו כבר לא אפצח. אין לי כבר כח לפצח אגוזים. אני מחלק לכמה חברים אגוזים. ד"ש לרחל ותיהנו". שוחחנו קצת, יורם עלה על הקלנוע ונסע.
זהו – לפני כמה שבועות הגיעה המפולת . יורם הועבר בדחיפות לירושלים. קרב קשה. זוהי הישורת האחרונה. ביום שני בערב כשענת עידו ואיריס לצידו נתן יורם נצר את פקודת הקרב האחרונה – לא עוד להסתער אלא שיפור עמדות לאחור. כחכוח קל ואחריו במילים האלו: "הגעתי להחלטה אסטרטגית – מספיק. מחר בבוקר כך או אחרת אני חוזר הביתה לגבע". שעתיים אחר כך אל תוך אשמורת תיכונה התכופפה הפלדה, איש הגרניט הפך בשר ודם ושב בפעם האחרונה לגבע לתמיד.
שלום יר"נצ, שלום אבינו, נוח בשלום יורם נצר.
יאיר קארו