יורם אחי
כתב שאולי
"כי האדם עץ השדה"
מטפורה קצרה כל כך, קולעת כל כך, מתאימה להגדיר את יורם כפי שראיתי אותו בשלבים השונים של חייו, חיינו.
יורם גידל את עצמו לאט וביסודיות, עבד בתחילה על השורשים, הכה שורשיו לעומק ולא לרוחב, לקבוע בבירור את מקומו ולהשאיר מקום גם לאחרים.
מהשורשים צמח גזע שהיה רחב ומוצק, בעל חוסן רב, שיוכל לעמוד בנגיחות ופגיעות שונות ומשונות ולא יוטה מכל משב רוח אופנתי. את הגזע עטף בקליפה עבה, אולי עבה מדי, לשמור על הליבה מחשיפה שנראתה מיותרת בזמנו.
מהגזע השתרגו ענפים ספורים, גם הם עבים וחזקים, מוכנים לשאת כל משא שיוטל עליהם בעתיד. בין הענפים ביצבצו, כמעט בהיחבא, ניצנים מספר שלא טופחו כראוי, ניצנים של מוזיקה קלאסית, ניצני ספרות יפה, צילום אמנותי ובעיקר אהבה גדולה לטבע ולנוף.
כשהופיעה ענת בחייו, הפכו הניצנים לענפים חדשים שהחלו לשנות את שיווי המשקל הבסיסי כלפי מעלה. עוד ועוד ענפים עטופים בעלים לרוב נוספו עם הולדת הילדים וכשהופיעו הנכדים, התפרצה עלווה חדשה ללא מעצור, הצמרת לקחה את הבכורה מהבסיס האיתן שהמשיך לשאת את החגיגה הסבוכה והירוקה בעוצמה השקטה כבעבר.
יורם שימש לי סמל ודוגמה.
סמל לנכון ולטוב.
דוגמה לאדם הנטוע במקום שבו נולד, חי לפי העקרונות שאותם בחר ואימץ, לטוב ולרע, וממלא באדיקות ללא פשרות את החובות והמצוות שגזר על עצמו לפי נסיבות חייו.
הורינו שמרו בקפידה (למורת רוחם לעתים) על עקרונות הקיבוץ, עקרונות שחייבו באותם ימים ריחוק מסוים מהילדים. רמת הידע של ההורים על מעשינו ומעללינו היתה די תיאורטית. יורם הרציני השגיח על אחיו השובב וניסה לכוון אותי לדרך הטוב.
ה"חינוך" כלל פה ושם מכות חינוכיות (חטף בחזרה) ובעיקר תמיכה ועזרה רבה בלקיחת ההחלטות החשובות בחיי. עזרה וחילוץ מהכוונה והפעילות האינטנסיבית של אבא להפוך אותי לכנר מחונן. תמיכה ועידוד ללקיחת ההחלטה לצאת ללימודים בטכניון בחיפה. ותמיכה חשובה (למגינת לבו) להצטרף ל"ג'ובניקים" בקורס הטיס מול החובה הברורה להתגייס לצנחנים "הגברים", וזאת מול כל יושבי ה"פרלמנט" החזק והקובע של יושבי המרפסת.
בצבא יצא לנו להיפגש כמה פעמים בתרגילים משותפים, כשהתחקירים בבית בשבת היו נוקבים מאוד ומלאי אמוציות, כנהוג במפגשים בין הטייסים לצנחנים. מפגש המעורר בי צמרמורת עד היום היה במלחמת ששת הימים. אחרי שישה ימים של חוסר ודאות, כששמועות על אבדות כבדות לצנחנים רודפות אותנו, בטיסה לילית במבצע לכיבוש רמת הגולן אומר לי איש הצוות האחראי על הכוח המוטס מאחור, "מפקד הצנחנים כאן עובד עלי, הוא אומר שהוא אחיך", איזו הקלה!!!
כשכל אחד הקים משפחה, נשארנו קרובים מרחוק.
עקבתי בהשתאות אחר ההתמסרות הטוטלית של יורם בטיפול במשפחה, בילדים, בנכדים ובעיקר בדאגה ובמסירות שהפגין בטיפול בהורינו לאורך כל הדרך.
התקרבנו שוב מאוד בתקופה האחרונה, כשנאבק בעקשנות (כדרכו) במחלה הארורה שהכריעה אותו לבסוף.
הסמל והדוגמה נשארו ויישארו לתמיד.
אחיך שאול