אבא

כתבה איריס

 

אתה גידלת אותנו ואהבת אותנו ולימדת וחינכת אותנו.

זוכרת סיפורים ארוכים לפני השינה והרבה סבלנות. ומבט מתעניין ומקבל ומבין.

את הטיולים לשיפוע בשבתות, או לפעמים לגלבוע עם טרקטור ועגלה לחפש פטריות אחרי הגשם, או בטור של אופניים, כל אחד בגודל שמתאים לו, למעין, ופעם לכאוכב, ובסוף העלייה הקשה קיבלנו תפוז.

והטיול לסיני. והטיול הגדול מחוף לחוף בסוף השליחות בארצות הברית, חודשיים באוטו, וכל ערב בנינו איתך את האוהל והכנו ארוחת ערב.

ובחזרה לגבע, בירידה מיזרעאל, תמיד אמרת תראו, זה הנוף הכי יפה בעולם.

ובימי חמישי הרמת את כל הרהיטים ושטפת את הרצפה, ואני קיבלתי מגב קטן ועזרתי להוציא את המים החוצה.

ואיך עבדת בגינה, שתלת בכל עונה את מה שמתאים והשקית ועישבת. שומעת אותך אומר שכל עבודה מכבדת את בעליה, שכל מה שעושים צריך לעשות הכי טוב שאפשר.

וכמה אהבת לצלם, ולפתח לבד את התמונות במעבדה. ולקרוא. לחפש ספר שתאהב בספרייה או לדפדף בחנויות ספרים. ליד המיטה והכורסה היו ערמות קטנות של ספרים באמצע הקריאה עם סימניות בתוכם.

ואיך הסתכלת על כל הנכדים בפליאה ובגאווה גדולה. וכמה שמחת בהם. לקחת אותם לראות את הסוסים, הפרות, בדקתם אם יש טלאים חדשים. וקציר העומר והטקס בחג הביכורים.

עכשיו כבר לא תהיה איתנו יותר, לא תדבר ולא תשאל, לא תהיה לנו משענת של שקט וכוח, מי שיודע תמיד מה חשוב באמת ועל מה אי אפשר לוותר. לא תלווה אותנו, לא תראה את הנכדים שאתה כל כך אוהב גדלים.

תמיד ידעת לראות ולמצוא את הטוב באנשים ובמצבים.

בסוף הגוף בגד בך בכל דרך אפשרית, אבל אתה נשארת אותו איש צנוע ושקט וגאה עם רצון של ברזל.

והודית לרופאים ואמרת לנו שהחלטת שהגיע הזמן ללכת הביתה, והלכת, וזה אף פעם לא נגמר.

ומאז שהלכת העולם נראה לי פחות שוחר טוב, פחות מוגן, פחות מובן, חסר –

מקווה שאתה נח בשלום.

 

אוהבת, איריס