הנצחה בקבוצת גבע

חורשה של אורנים

שמואל נישט פקח את עיניו בקיץ 1868 אל נוף גבעי, בו פזורות פה ושם חורשות אורנים ליד פלגי מים זכים. מים אלה פרסמו את עיירתו של שמואל. בזכות המים ובזכות עפצי האורן, הפכה העיירה למרכז בורסקאות ושמואל גדל והיה פועל בורסקאי – מעבד עורות, החי את חייו בתוך סדנאות באושות הצורבות באדיהן את הריאות. מתוך גיגיות הצחנה בהן השרה עורות של חיות מתות בחומרים כימיים, היה נמלט אל חורשות האורנים שליד העיירה, להשיב את נפשו.

אל חורשות האורן היה שמואל יוצא גם עם שמונת ילדיו, בימי חול. לשם שלח אותם לשבור רעב עם גרגרים ופטריות, כשצבא כזה או אחר היה כובש את העיירה והופך אותו, פעם לנתין רוסי ופעם לפולני, פעם לגרמני וחוזר חלילה.

ריח האורנים ליווה אותו כשנולד נכדו הראשון – נחום. אותו לקח לו כבן זקונים מזוג הורים צעירים שהתגרשו, ועמו עלה לארץ ישראל. איש זקן וילד קטן, עולים לארץ שחורשות אורנים בה נדירות, מוכות-בצורת ושרופות.

בגבע של שנות ה-30 פגש הזקן הגלותי קבוצת חלוצים קשי-יום וקשי-עורף. אנשים צעירים שאחת מבנותיו הייתה להם לחברה, שאת אחת מבנותיו הביאו לקבורה ובת אחרת סירבו לקבל לקבוצה, משום שידיה היו עדינות מדי. את נכדו האהוב הפקיד בידיהם לחינוך חילוני ועם חבריו הזקנים היה עושה דרכו אל בית הכנסת שמעבר לוואדי.

במורד המערבי של הגבעה מצא לעצמו חורשת אורנים צעירה לטיפוח ואהבה. משם היה יוצא לראות את הנכד גדל והופך לאיש, משם ליווה במבט את נכדו, כשזה יצא בחזרה לאירופה, ללחום בנאצים ולחפש את אימו. בצל האורנים זכה לשוב ולחבק את הנכד שחזר עם מדליות על החזה ובלי אמא.

רכס הגלבוע עוד היה עירום מעצי אורן, כשנשא אליהם שמואל את עיניו ביום חורף אחד ושמע את חילופי היריות. מההר הקרח, חזר נכדו נחום ונטמן בצל עץ אורן גדול. היה זה היום שבו איבד שמואל נישט את שמיעתו ואת עשתונותיו. הוא התכנס אל תוך עצמו לשנתיים של אבל, שבתומן עצם את עיניו ונאסף אל נכדו, בצל האורנים אשר אהב.

כתב- אורי ברזק.

לזכרו של המנוח רבי שמואל נישט

השבוע בפורים הסתלק מאיתנו ר' שמואל נישט. הוא הגיע לגבורות, מהן שמונה עשרה שנה איתנו בגבע.

איש העבודה והעמל כל ימיו בחו"ל, פועל בבתי חרושת לעיבוד עורות.

בר אוריון היה ובקיא בחישובי לוח הזמנים. הוא היה תושב העיירה קרינקי בפולניה. בין פועלי החרושת של העיירה היתה למפלגת ה"בונד" השפעה גדולה, ולמרות זה הוא היה ציוני וחינך את בני ביתו ברוח הציונות. כל בניו ובנותיו עלו לארץ. גם רעייתו עלתה בשנת תרצ"ב לארץ והגיעה לבתה בגבע. אצלנו, כשכוחותיו היו עימו, הוא עבד במטעים ובלול, וכשנחלש טיפל בחלוקת העיתונות. והכל עשה בדייקנות רבה.

בשנתיים האחרונות היה מדוכא בנפול נכדו - נחום - בן בנו הגדול, בגלבוע,למרות האור הגדול שראה בתקומת מדינת ישראל.

הוא השאיר אחריו רעיה, בת בגבע, בת ביגור, שתי בנות בנתניה, בת בכפר הס, שני בנים באשדות יעקב ובן שהינו כעת קונסול של מדינת ישראל בורשה. משאלתו האחרונה היתה לנוח ע"י נכדו.

שלום לעפרו ונחמה למשפחתו.

                                                                   זק

שמואל נישט

אחד אחד מסתלקים מאיתנו והולכים לעולמם הזקנים שבחבורה. ושממון תוקף אותך, בראותך את שולחננו (שולחן ההורים הזקנים) הולך ומתרוקן מיושביו עד כי נשארנו רק בודדים.

וכן נסתלק מאיתנו ביום הפורים שנה זו רבי שמואל נישט ז"ל. המנוח היה בן שיחה טוב מאוד. ואמנם בשנים הראשונות לבואו הנה היה לפעמים תענוג לשוחח איתו. הוא גם ידע לבדח את המסובים בשיחותיו ובדיחותיו. הוא היה אוצר מלא וגדוש סיפורי מעשיות, בדיחות והלצות, כי היה בעל זכרון נפלא וכל מה שקרא ושמע היה שמור בזיכרונו, כמונח בקופסה. הוא היה זוכר אפילו את יום הפטירה של כל אחד ואחד והיה מזכיר לכל אחד מאיתנו, כי ביום זה יחול יום פטירת אביך או אימך. ומכיוון שהיה גם בקיא במקצת בקביעת לוח הזמנים, היה מנחש ואומר, כי בשנה הבאה זה יחול ביום הזה והזה. היתה בו גם ממידת הכנסת אורחים, וכשהיה בא לפעמים אורח היה הוא משתדל לקרב אותו ולחזר אחריו. כשפרצו המאורעות משנת תרצ'ו היה טוען ואומר, כי כל קורבן וקורבן מן הישוב גוזל את בריאותו ומנוחתו ואין לו רצון לקחת חלק באיזו שהיא שמחה. וכמה ער וממולח היה וגם ידע להגיב על כל דבר.

אבל הגיל משפיע על כל אחד ואחד במוקדם או במאוחר. ועליו השפיע במיוחד, המהלומה הנוראה שניחתה על ראשו, בנפול נכדו, נחום ז"ל, בהרי הגלבוע במלחמת השחרור. ואמנם מאז החל שוקע והולך, עד שנשאר בזמן האחרון, ישוב בבית מבלי לצאת.

זקן ושבע ימים הלך בדרך כל הארץ, אבל חבל, חבל על דאבדין.

שלום לעפרו ויהיה זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

                                                                   ה.נ.ידין