הנצחה בקבוצת גבע

           רינה ואני

כתב יורם

שישים וחמש שנה לחיות עם בנאדם, זה לא פשוט!

התקופה הרומנטית נחרטת בלב חזק חזק. בהתחלה ישנה ההתאהבות: פה אתה נותן מבט, שם קריצה, מחליפים חיוכים סמויים. כל זה - בתוך אווירה מבוישת של אותה תקופה, שהיינו צעירים. הפגישות היו מתקיימות בהסתר. זה היה משעשע: השבילים היו צרים, והחבר'ה היו הולכים בטור עורפי. אח"כ, כשהרחיבו את המדרכות - אפשר כבר היה ללכת בזוג. בלילות ירח, רינה ואני היינו משתרעים ליד המאגר הראשון, מקשיבים לפכפוך המים. באביב היינו הולכים לאסוף כלניות. עולים לגלבוע לראות רקפות.

היינו נוסעים אל אח של רינה, עזריאל, שהתגורר בנתניה, ומטיילים על שפת הים. נהגנו לבקר את ההורים של רינה, אוכלים אצלם ג'חנון ושאר מאכלים 'תימוניים'. ובתקופה קשה - לוקחים אליהם חבילות.

היינו הולכים יחד להצגות תאטרון. אהבנו להקשיב לשירים ארצישראלים. כשירד השלג, טיילנו בגן הבוטאני של גבע. היה קר נורא, אבל- -היה אור גדול! בילינו מאד יפה יחד: זו היתה רומנטיקה מושלמת!

 אמא

כתב ניר

הזכרונות מתחילים בילדות, בטיולים המשפחתיים בעמק, על עגלה וסוס או בטרקטור. או כאשר אמא היתה חוזרת הביתה, שותה קפה עם חלב, ואני הייתי טובל עוגיות בקפה שלה. בשבתות היתה אמא קולה על פתיליה בוטנים, שגידלנו בגינה, עם דבש. הרבה זכרונות שלי מאמא קשורים לאוכל: אמא היתה אופה המון, ותמיד היה בבית מבחר מאפים טעימים. היא מאד אהבה לארח ולשמח את אורחיה במטעמים שהכינה. מאמא למדתי לבשל, לאפות ואפילו לסרוג.

רינה

מגיעה לַסביונית בבוקר,

תמיד - בּמאור פָּנים,

הן לא יסגירו את הלילה שעבר,

או מה שיש בַּלב, בִּפְנים.

עיניה מחייכות ומוקירות

את היום אשר עתיד לִקְרוֹת.

חרוצה כמו נמלה

וִידֵי זהב לה:

כל עבודה מוקפדת, כּהרגל -

הכל - צריך להיות ב"דַגֵל"!

לא מפונקת, לא מתאוננת,

חורקת שינים, לא מוותרת,

סובלת בשקט, באיפוק,

ובלבד - שתשתתף בכל פעילות ועיסוק.

תמיד מתעניינת, סקרנית וּמרוצָה.

"מה יהיה לנו מחר?" לדעת רוצה

"יש פעילות אחה"צ בסביון?" .....

אל הבְּרִיוֹת תמיד חביבה

וכולם - משיבים לה אהבה.

רינה, אנו ניחמים, כי נגאלת מייסוריך.

נוחי בשלום על משכבך!

את מאד חסרה בַּסביונית,

וּכבר מתגעגעים אליך!

בליבנו תישארי תמיד!

נטע, רינת וחבריך בסביונית