דוד נתן

 

בן מחלת ויצחק נוסן

נולד 16.7.1927  ט"ז בתמוז תרפ"ז ברומניה

נטמן בגבע 18.07.2016

י"ב בתמוז תשע"ו

 

הספד. פרידה מאבא

כתב מיכאל

אבא שלי היה שורד. נולד ב 1927 למשפחה חרדית גדולה. הם חיו בכפר קטן ועני ברומניה.

אביו היה סוחר סוסים.

בילדותו, בשנת 1940 פרץ הצבא ההונגרי לאזור בו התגורר, היכו והשפילו יהודים.

אבא זכר מתקופה זו רעב ומחסור.

פסח שנת 1944. אבא בן 17, נשלח עם משפחתו למחנה ריכוז ברומניה.

אבא עבר שישה מחנות ריכוז ברומניה, פולין וגרמניה: דְרַאגוֹמִירְשְט, אַווּשְוִיץ, בוכנוואלד, דוֹרָה,

הֵרְצוּנְגֵן ואֵרְלִיך. בכולם סבל רעב, צמא וכינים. והגרוע מכל - איבד את סבו, אביו, אימו ושבעה אחיו ואחיותיו.

ב 1948 והוא בן 21, עלה לישראל דרך קפריסין. ברבות השנים, פגש את אמא, ויחד הקימו משפחה.

נולדנו ארבעה בנים אחים. מאיתנו נולדו לדוד ואסתר שישה נכדים ונכדות.

 

דוד

דוד היה איש צנוע, שקט עם לב גדול, איש מעשה ו.. ניצול שואה.

לעיתים ברגעים קרובים ממש בשעה שהיה מקלף תפוחי אדמה לארוחה היה יכול לספר איך הוא כילד קטן במחנה עבודה בקור מקפיא היה מקלף תפוחי אדמה וניזון מהקליפות.

בעולם המטורף ההוא הוא איבד את רב בני משפחתו.

ומאז בכל יום ומידי יום הוא היה שם איתם בזיכרונות ופה אתנו .

עוד אני זוכרת איך תפסנו אותו ברגע נדיר שבו הכין ממליגה.

הכניס לתנור מידות מדויקות שמדד בעין, ערבב והכין את הממליגה הטובה בעולם חמה ומנחמת.

אבל אלו היו רגעים נדירים כי למרות כשרונו הרב המטבח היה שייך לאסתר. הוא היה הסושף שלה והיא היתה השפית שלו, היא היתה כל עולמו.

היה לו עוד תחביב לטפל בגינה הקטנטנה שלו, היה קשוב לכל צמח וצמח קשב רב ונותן לו את כל צרכיו, והצמחים הוא מחזירים לו תודה בחזרה. כשדוד היה נכנס לגינה הצמחים הקיפו אותו באהבה והוא נבלע בתוכם כמו שהלך בתוך יער סבוך.

דוד היה מסור למשפחתו, אהב והתגאה בה מאוד, איך אני יודעת?? כי ראיתי את האהבה הזו בעיניים הכחולות והטובות שלו.

וכשהוא היה צריך לעבור לבית אבות הוא קיבל את הדין, הוא מת בשלוה, יכול היה סוף סוף לנוח ולהתאחד עם משפחתו שבשמיים. נסגר מעגל.

למרות התופת שעבר הוא ואסתר גידלו משפחה לתפארת בנים ונכדים ונכדות מקסימים הוא ניצח ואנחנו זכינו באבא ובסבא שכזה.

יהיה זכרו ברוך

מיכל

 

ליום השלושים

כתב מייקל

זהו, אבא. עברו שלושים ימים שאתה לא איתנו.

התמונה האחרונה שלך שוכב שם במיטתך חסר חיים, עדיין תקועה לי בראש.

אבל מה אני מתלונן? בוא נדבר עליך, איזה איש היית.

אוהב אנשים, אבל לא סומך על אף אחד. בריא כמו שור, אבל בולע כדורים כאילו אין מחר. בעל דיעה בכל נושא ומחשבה חדה, אבל מטשטש אותה תוך לגימת איזה ערק טוב. ואם בטיפה המרה עסקינן, בוא נדבר על זה רגע...בצעירותך היה לך סטייל: היית חוזר מהעבודה, פותח את דלת הקסמים עם המַראָה במזנון, שהראתה כֶּפֶל בקבוקים ממה שיש באמת. ואז היית נותן בראש לאיזה משקה איכותי. ומהנקודה הזאת אין לי יותר זיכרון... וכנראה שגם לך אין.

אבל בערוב ימיך, כשמדפי הזיכרון הטריים יותר החלו לפנות את מקומם למדפים 'ההם', נהיית פחות בררן, עישנת סיגריות 'אירופה'. רבאק, אני בתור ילד כבר ידעתי שזו זבל של סיגריה.

אבא אהבנו אותך בילדותנו, היית שם בשבילנו. אבל, כשהתבגרנו נעלמת איפשהו, לא באמת ידעת איך להתמודד עם הבעיות שצצו בגיל ההתבגרות. ובכלל, לא האמנת שבן אדם צריך לנווט את חייו, אלא יותר לזרום ולא לעשות גלים.