רינה פירסטנברג איננה
כתב חייק
"השכם השכם בבוקר יצאת לך לדרכך" –
"אל דרכי האלוהים" בתם הצעירה של הלה ומרדכי בן־יהודה מקבוצת מייסדי הקבוצה. נולדה לפני 70 שנה אחרי עמוס וורד.
אמא מתייתמת מאביה בגיל 12. ערב מלחמת השחרור מגיעה לגבע קבוצת נערים יתומים משפיה.
רינה מכירה את שמואל ומכאן מתחיל סיפור אהבה מופלא של 50 שנה.
כשאבא חוזר עם תום הקרבות הם בונים את ביתם בגבע כדבר מובן מאליו. ליבם הגדול והפתוח של רינה ושמואל קולט את אהרוני שהופך לבשר מבשרנו ובזה אחר זה נולדים אנחנו חייק, נימי וגונן. ובשלב יותר מאוחר מצטרפת רוחלה. "האח" האחר אותו קיבלנו לביתנו הוא ''הגבעטרון", רינה היתה הרוח החיה בחבורה הצעירה שהקימה את אחד מנכסי התרבות והחברה החשובים של גבע ועם־ישראל.
ב 1957 יוצאים רינה ושמואל על טפם למשמר-דוד כעזרה לחבורה צעירה מתלבטת.
ב 1971 נחתה עלינו הבשורה המרה שאבא מעתה ועד יומו האחרון יראה את העולם מגובה כסא הגלגלים. - זר לא יבין זאת! ואמא אישה צעירה עם 4 בנים צעירים ומבולבלים צריכה לתפוס את הנהגת המשפחה – והיוצרות התחלפו. ואין לנו תשובה לאמא רינה שחרב עולמה.
ומסכת "בית-לוינשטיין" - מתארכת ואבא "כאילו" חוזר הביתה - לשגרה. והמשפחה מתרחבת ורינה ושמואל זוכים ל- 13 נכדים.
וכשנגמר פרק הגבעטרון, מתחיל פרק מרגש אחר - משמר-הגבול. מיחידה ליחידה ,משוטר לשוטר וממפקד למפקד רינה בדרכים. וכדרכה - בעוצמה, בנחישות ובאהבה אין קץ. ואותם שוטרים ומפקדיהם דרוזים, צ'רקסים, בדואים ויהודים חיבקו אותה ואימצו אותה כמו שרק הם יודעים, כי רינה היתה אמא גדולה של כולם - של כולנו. ואתמול בבוקר ליבה הענק והשופע בגד בה ובנו.
אמא היתה שואלת אותי לא פעם ־ "הרי אינני הכי יפה ולא הכי חכמה ובודאי שלא חתיכה - מה האנשים מוצאים בי? למה דווקא אני?"
אמא, עכשו כשאת מטפסת במעלות השמיים למקום בו יבינו אותך ואת רוחך הנדיבה שם תמצאי את התשובה. התכונות הכל-כך אנושיות שהיו בך הן שיעידו בעדך.
החיוך הגדול לכל עובר אורח, הכנסת האורחים לכל זר, ההתנדבות בלי כל חשבון, היכולת להפוך מצבים קשים ומרים לאירועים קומיים. הצניעות, החסד והרחמים, בכל מקום ובכל עת.
את ואבא הדגשתם בפנינו והדגמתם הלכה למעשה את אותם עיקרי חיים שהם החשובים באמת.
ושם למעלה עוד נכונו לך עלילות, תלמדי את מלאכי השרת את "השיבולים פנימה" ותשירי להם "ראינו עמלנו" בשבועות, תאספי את יאיר, בנצי, וזיוה'לה ותזמרו את: "בשדמות בית-לחם" ובעוד שבועיים אם נהיה שקטים ומפויסים גם נוכל לשמוע את "שיר אזמר לך ועוד יושר לך לגבע אימי שלי מתמיד...״ והגברים שלך בוכים בלילה וביום ובכל מקום, כי אנחנו אותך נאהב עד בלי כלות.
לו יכולתי לדבר איתך עוד פעם אחרונה היית אומרת: "חייק, שמור לי על שמואל!" ואנחנו המשפחה, בית-גבע וכל אוהביך נודרים לך כאן ועכשיו כי כך נעשה. נשמור על אחדותנו כמשפחה שכה טיפחת, נשים "בזוקות" בסליק של הנכדים, נעשה סיבובים עם עדי בחצר, נצחק עליך במפגשים המשפחתיים ונשתדל לשמור ולשמר את זכרך בענווה ובצניעות. יש לי המון מה לומר לך, אבל זה ישאר כנראה ביני ובינך.
אוהב ומתגעגע חייק