על המיתרים המפיקים צלילי זהב
חבריה לגבעטרון:
לרינה היה דחף עצום להופיע ורצון גדול לתת, שבאו ממקום מאוד חיובי ונקי אצלה. היא הייתה בעלת אישיות ייצרית ורגשית מאוד. קושי אמיתי היה בשבילה לא להופיע, להתראיין, להיות על הבמה ולשיר. תמיד נהגה לומר: "ראשית כל ההופעות ואח״כ כל השאר". היא היתה ארטיסטית ובדרנית בלתי רגילה. בנסיעות הארוכות של הגבעטרון תמיד ישבה בשורה הראשונה, דואגת לנהג שלא ייקח את הלהקה למקום אחר. בדרך קבע ישבו היא וצביקה כספי זה מאחורי זו והחליפו רפליקות. הם הצחיקו את כולם עד דמעות. היה לה חוש הומור נפלא והיא "השכיבה״ אותנו מצחוק.
היא נחנה בתכונות מנהיגות. השגת המטרה הייתה הדבר החשוב ביותר עבורה, והמטרה מבחינתה הייתה שהגבעטרון יופיע כמה שיותר בתנאים שהיו. לא עניין אותה מה חושבים, או אם מישהו חושב אחרת. בנושא זה היא היתה שליט אבסולוטי. במידה ומישהו היה סר קצת מהתלם, הוא קיבל מבט נוקב וכועס. בכוחה הבלתי רגיל צמצמה עיניה ו"שתלה" אותו באדמה.
דמוקרטיה לא הייתה בגבעטרון, כולם הציעו ורינה החליטה.
בשנים האחרונות הגיעו חברה צעירים שלא ידעו את יוסף וקצת יותר העזו למרוד. הם הרשו לעצמם יותר עצמאות. אז נחלש קמעה כוחה כמנהיגת הלהקה.
רינה הייתה סולנית. הצליל של הגבעטרון והצבע היו של רינה. הסופרן נשען כולו עליה ובדרך כלל הסופרן הוא הקול הראשון. לזכותה יאמר שלא התבלטה על חשבון אחרים. בלהקות אחרות תמיד היו סולנים רבים על סולו, אצלה זה לא היה. היא לא לקחה מקום בקדמת הבמה, לא טיפחה את העניין האישי ולא דרשה לעצמה, תמיד עמדה שניה משמאל ופעמים רבות גם בשורה השניה. זה שמר על יחסים חבריים מאוד טובים ואינטימיים שהיו בגבעטרון לאורך השנים. בשנת 1980 נסעה הלהקה לארה״ב לסיבוב הופעות בן חודשיים. שעות ארוכות של נסיעה באוטובוס. גברים צעירים ונשים מבוגרות שבשום מקום אחר לא היו מתחברים ביחד. להקות אחרות היו מתפרקות אחרי נסיעות כאלה. הגבעטרון חזר רק יותר חזק ומאוחד. חלק גדול מכך היה בזכותה של רינה. בזכות העובדה שהיא לא נתנה לעצמה יותר מלאחרים ולא דרשה לעצמה זכות ראשונים. שמרה על כולם בגובה אחיד, ואולי בשל כך הלהקה הזאת הייתה כ"כ מיוחדת.
אחרי שחזרנו מארה״ב הגיעה אלינו קבוצה של כמה פרופסורים למוסיקולוגיה מאוניברסיטת וויצ'יטה. הופענו באוניברסיטה הזאת למרות שלא היה לה שום קשר וסנטימנט לישראל או ליהדות. הם באו לבדוק את איכות הלהקה ולהבין מהו סודה. שוחחנו איתם על העובדה שבלהקה הזאת נשמרה התחושה של האחווה, התענוג והכף לשיר יחד. כשהסתכלנו אחת אל השניה וחייכנו, התכוונו לכך בכל הרצינות. אחד מהדברים החשובים ביותר שרינה נתנה לנו הם החיוכים והקשר המיוחד הזה האחד עם השני.
ב-1975 יצא הגבעטרון למסע הופעות בברזיל. המצב הביטחוני בכל העולם וסביב שגרירויות וקבוצות ישראליות היה מאוד רגיש. כשנסעה להקה של 17 איש התעוררו בעיות ביטחון רבות. כשהגיעו ל"ריו" נשלח לשם בחור צעיר מהשגרירות כדי לתגבר את ההבטחה על הלהקה. יום קודם נולד בנו הבכור ואשתו נשארה לבד עם התינוק. הוא הגיע עם פרצוף של תשעה באב. רינה "קלטה" אותו ואת הבעיה שלו מיד, תיכף חיבקה אותו, לא עברו שלושה ימים והוא שכח מאיפה הוא בא. הוא היה רק עם הלהקה.
רינה ידעה לשמור על המורל כל הזמן למרות הלחץ הגדול שהיה על הלהקה. הקשר הנהדר שנוצר עם האנשים הזרים היה בזכות רינה. היא מיד הייתה "סחבקית" של כולם. "מושכת" אליה אנשים כמו זבובים.
את ההופעה הראשונה של הגבעטרון בריו-דה-ז'נרו הנחה יהודי ברזילאי שידע עברית מלימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. היה זה הערב המרכזי של סיבוב ההופעות ב-ריו-דה-ז'נרו וההצלחה שלו הייתה בלתי רגילה. למרות שהיה עו"ד, סגר את משרדו לחודש ימים ונסע לכל ההופעות ברחבי ברזיל. הוא הפך להיות המנחה הקבוע של המסע. רינה תפעלה אותו ואת כל הקשר עם האנשים הנוספים שנפגשנו איתם. אי ידיעת השפה לא הפריעה לה כלל ליצור את הקשר.
כל אחד מהחברים חיפש רגעים של שקט מחוץ לאור הזרקורים, אבל לא רינה. היא היתה ישר במרכז. כולם מיד חיפשו אותה.
בגבעטרון היה לכל אחד תפקיד. למשל ורד ודן היו אחראים על המיחם. כל המינויים היו של רינה. היא היתה מחלקת את התפקידים.
ורד:"תפקידי היה גם לדאוג לארגזי הפירות והאוכל להופעות".
חס ושלום היה ללכת למסעדה אחרי הופעה. בדרך חזרה היו מוציאים את חתיכת העוף ומחלקים לכולם.
תמיד מצאה מישהו שיסחוב לה את המזוודה.אף פעם לא לקחה אותה בעצמה.היא עשתה זאת בחן רב ותמיד הצחיקה אותנו בכך.
באופן קבוע עצרנו בדרך חזרה מההופעות לקנות ארטיק. וארטיק הרי לא התאים לגזרה שלה, הייתה אוכלת שליש ומעבירה לבנצי.
היו לנו מקומות קבועים. הכסא הראשון באוטובוס היה של רינה ובנצי מאחוריה. חס וחלילה אם מישהו התיישב במקום שלה. לפעמים אורחים שהגיעו לזמן קצר, שלא ידעו את החוקים, העזו לשבת במקום שלה היא היתה משלחת בהם מבט מזרה אימה. לא הייתה בגבעטרון צרות עין. הצמחנו תרבות שלמה בלי תחרותיות, אבל תמיד היה חשוב לרינה שיהיה ברור לכולם מי מספר אחד.