הנצחה בקבוצת גבע

רחל פלגי

נולדה בכפר צ׳צשניקי ב 24.5.1910 אצל סבתא דבורה שאפל ־ לאביה מיכאל ואמה זלדה. אחות שלישית לפנצ׳ה ז״ל ושמואל יבדל״א. אחריה נולדו רגינה, טושקה ורבצ׳ה ז״ל.

כל אחיותיה ובני משפחתה ניספו בשואה בדרך זו או אחרת. עד 1919 גדלה בכפר. לאביה היתה אחוזה גדולה ותחנת קמח. בתום מלחמת העולם הראשונה ירדו מנכסיהם. התחנה נשרפה, והחליטו לעבור ללבוב. האב קנה דירה בבית משותף. דירה בינונית אבל היה בה גם חדר למשרתת. בשנת 1930 נפטרה האם, בת 49, ואמא נשארה כאם לאחיותיה. אמא למדה בלבוב בבי״ס יסודי, ולאחר מכן בבי״ס למסחר, ועבדה אצל עו״ד. לאחר מכן הצטרפה להכשרה של אבא בבולוכוב ־ גורדוניה (בוסליה). הכשרה זו הלכה לקרית-ענבים. ביוני 1933 עשו חופה אצל האב וב- 2.4.1934 עלו לארץ באניה ״פולניה״. הגיעו לבית-עולים בבת-גלים ומשם נדדו בדירות שכורות. אמא עבדה במשק בית ובמסעדה. ב- 1939 עברו לקרית-חיים ושם נולדה בתם זיוה.

אמא

כשאני מסתכלת היום ממרחק אני יודעת שבביתנו הקטן היה מרכז של אור לכל הסביבה, אמא היתה האור. תמיד מוכנה לעזור לתמוך ובשקט(שלא לבייש) פה שכנה חולה, פה מובטל, פה הגיעו מעפילים וצריך ללכת לנחם לעודד ולהביא קצת מצרכים וממתקים לילדים.

היה לנו בית צנוע מאד. במושגים של היום אפשר לקרוא לו אולי ״עני״. אך לעולם לא הרגשנו. תמיד היינו גאים במה שיש ותמיד מתחלקים במעט שיש. וזו היתה הדרך וככה ידענו, ולא כעסנו ולא התמרמרנו. כשלבת המצווה שלי הסתבר לי שיש רק שתי אפשרויות - עקב מצבנו הכלכלי - או מסיבה גדולה - או שעון, בלי יותר מדי מחשבות ויתרנו על המסיבה והבנו. תום שואלת אותי: ״סבתא,איזה צעצועים היו לך?״, אמרתי לה שהבובה היתה מסמרטוטים ובית בובות נבנה מקופסאות סיגריות ו״זהבים״. ואמא ידעה לתת לכל דבר פעוט הדרת פנים, והכל היה רקום ומגוהץ ומעומלן ומתוקן ומצוחצח - הרגשתי כנסיכה ־ זו ההרגשה שאמא נתנה לי.

האסתטיות, הטיפוח, האהבה לסדר נקיון ויופי, השקט, האופטימיות והעיקר החיבוק החם מרחוק לנו ולכולם, לכל מי שהכירו, נתן את אותותיו בכולנו - בכל מי שבא לביתנו. תמיד צחקתי שבכלי אוכל הפשוטים ביותר היתה עורכת שולחן עם כל הגינונים שנראה כשולחן מלכים. וסעודות החג עם השכנים ומשלוח המנות בפורים, וריח הסופגניות והלביבות בפורים, והחרוסת שעזרנו לעשות ולטעום לשולחן החג. ובגדי החג החדשים של פעם בשנה. תמיד אני זוכרת בקנאה את השמלה הכחולה של אמא, שמלת צמר צמודה לגוף שהבליטה את ניצוץ עיניה ונשמרה שנים ארוכות. עד שהתאימה לי כשגדלתי ונתנה לי אותה.

הדאגה והחום שהרעיפה עלינו היו בשבילי מחניקים ־ אך הם היו תוצאה של משפחה שכל באי ביתה, אחים, אחיות, הורים, דודנים כולם ניספו בשואה. והשנים הללו לא ישכחו ממני. הלחישות באידיש, הבכי השקט מהמטבח, האנחות, העינים האדומות הצער והדאגה למשפחה הטביעו חותמם עלי חזק. והיה בשבילי כחויה שמשנה לשנה קשה עלי יותר.

היתה בה באמא אהבה לכולם. לבני אדם, למשפחה ולחברים, למכרים לילדים ובעלי חיים. היתה בה אהבה לחיים וניסתה למצותם, תמיד הלכה להרצאות, לחוגים לשמוע לדעת והיתה בה אופטימיות.

באחת הפעמים שבאתי לבקרה לבית-אבות לשאלתי מה נשמע! אמרה: ״אם קמים בבוקר והשמש זורחת והפרחים פורחים - זה משמח ונותן כח להמשיך״. וזאת היתה אמא עד הרגע שהחליטה ־ לא עוד! וכמו שקודם נלחמה במחלות, כך עכשו בתקיפות הודיעה - זהו!

בשעתה האחרונה ־ היתה רגועה ושקטה פנים קטנות, ורודות ועיניים ירוקות - נוצצות. וכך שקעה ונתנה נשמתה לבורא.

נפטרה שבוע לפני שמלאו לה 85. וכך הבטיחה, כשאמרתי: ״אמא, חכי, נחגוג לך 85 עוד מעט קט״, והיא אמרה - ״הפעם - לא!״

תנוחי בשלום על משכבך.

בתך, זיוה