רחל פלגי
נולדה בכפר צ׳צשניקי ב 24.5.1910 אצל סבתא דבורה שאפל ־ לאביה מיכאל ואמה זלדה. אחות שלישית לפנצ׳ה ז״ל ושמואל יבדל״א. אחריה נולדו רגינה, טושקה ורבצ׳ה ז״ל.
כל אחיותיה ובני משפחתה ניספו בשואה בדרך זו או אחרת. עד 1919 גדלה בכפר. לאביה היתה אחוזה גדולה ותחנת קמח. בתום מלחמת העולם הראשונה ירדו מנכסיהם. התחנה נשרפה, והחליטו לעבור ללבוב. האב קנה דירה בבית משותף. דירה בינונית אבל היה בה גם חדר למשרתת. בשנת 1930 נפטרה האם, בת 49, ואמא נשארה כאם לאחיותיה. אמא למדה בלבוב בבי״ס יסודי, ולאחר מכן בבי״ס למסחר, ועבדה אצל עו״ד. לאחר מכן הצטרפה להכשרה של אבא בבולוכוב ־ גורדוניה (בוסליה). הכשרה זו הלכה לקרית-ענבים. ביוני 1933 עשו חופה אצל האב וב- 2.4.1934 עלו לארץ באניה ״פולניה״. הגיעו לבית-עולים בבת-גלים ומשם נדדו בדירות שכורות. אמא עבדה במשק בית ובמסעדה. ב- 1939 עברו לקרית-חיים ושם נולדה בתם זיוה.
כל השנים המשיכה אמא בעבודת משק הבית. גרו בקריה בשכירות ונדדו מדירה לדירה. בשנת 1946 קנו בית קטן בקריה המערבית. בית עם חדר, מטבח ושרותים. בהתחלה, תקופה ארוכה לא היה חשמל ועשינו הכל לאור מנורות הנפט. אמא, שהקפידה מאד על סדר ונקיון, היתה ממרקת הבית לפני צאתה לעבודה ומגהצת במגהץ פחמים בלילה לאור מנורת נפט. ב- 1948 נולדה אתי ועד אז אבא במו ידיו הוסיף עוד חדר ומרפסת והבית נחשב למרווח מאד.
גם לאחר שאתי נולדה המשיכה אמא לעבוד קשה. אבא חלה ונאלץ לעזוב עבודתו כטייח והיה תקופה ארוכה חולה ומובטל עד שמצא עבודה בלשכת המס. החוסר והדוחק לא מנעו מביתנו להיות בית ועד לכל נצרך, בית לפליטים, לילדי מעברות. ב- 49 הובאה לביתנו מהמעברה ילדה, ויקטוריה שמה. כבת 8 ושהתה בביתנו כל החורף. היתה בת־בית: ישנה במיטתנו, לבשה את המעט שהיה לנו.
כל תקופת הצנע גדלו ההורים גינת ירקות מפוארת. ולול עם תרנגולות וברווזים. כל זה כדי שלא יחסר.
ב- 1957 יצאה זיוה לנח׳׳ל ונשארה רק אתי שעזרה הרבה לאמא בגינה ובלול. כל השנים המשיכה אמא לתמוך בחברים ולעבוד עבודות קבלנות בלילות כדי שיהיו עוד כמה פרוטות. העבודה הקשה לא פגעה בתפקוד הבית. תמיד ארוחות כיד המלך, עוגות, כביסה בוהקת, ומגוהצת ובית מבריק. יורמי, כשהיה קטן אמר: ״אצל סבתא רחל לא יודעים אם החלון סגור או פתוח, כל כך מבריק״. תמיד פרחים, עציצים ותמונות, תמיד בית הומה אנשים.
זה עצוב וזה שמח, זה צריך עזרה וזה חולה. כולם באו למטבחה של רחל לקבל עזרה. בעידוד, במילה טובה, באוכל, ולפעמים גם בכסף ו״אל תספרי לאבא, שלא ידע!״.
ב- 1973 כבר היתה אמא חולה ומעט מוגבלת. ב־ 1980 עברו לגבע. ושוב טיפחו בית לתפארת, הומה חברים, ידידים ומשפחה ונכדים ולבסוף גם נינים. ב- 1990 לאחר נפילתה הורע מצבה והחליטו לא להיות לנטל על הילדים ועמדו על דעתם לעבור לבית-אבות בעפולה ויהיה מה.
ב- 1.2.92 עברה אמא לבית-אבות ואבא הצטרף אחריה ב־ 1.6.92. אמא תמיד היתה אופטימית וניסתה למצות את החיים לפי יכולתה. טיפחה שוב חברויות, עבדה עבודות יד. חדרם היה יפה ומסודר עם פרחים ועציצים. אמא נהנתה מכל חג ומסיבה עם הילדים שבאו לבית-האבות לחגוג. לפני פסח האחרון התדרדר מצבה והחליטה שמספיק ־ זהו! חבל על הקשיים שהיא מערימה על הסביבה, על אבא, על הילדים, על הצוות. לליל הסדר כבר לא הלכו. המצב הלך והתדרדר. מצב הרוח היה במורד. הניצוץ בעיניים הירוקות כבה. הסוף היה מלא סבל ולמרות הטיפול החם והאוהב של הצוות והמשפחה סביבה אבדה רצון להלחם. אבדה את כבודה. נעלבה על בגידת הגוף. וצלולה עד הרגע האחרון עם עיניים פקוחות וירוקות לאט לאט כבתה כמו נר ביום 16.05.95.
יהי זכרה ברוך