הנצחה בקבוצת גבע

קורות חיים (מתוך זכרונותיו)

נולדתי בשנת 1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בעיר דווינסק שבלטביה.

נקראתי ע״ש אליהו לוין, בעלה של דודתי, ומשום כך אהבה אותי הדודה והעדיפה אותי על פני אחי האחרים.

כבר בגיל מוקדם מאד למדתי ב״חדר״ ולאחר מכן בבית-ספר חילוני רגיל, אליו הייתי הולך בבוקר, ואל החדר אחר הצהרים. בעקבות אחי הגדולים, הצטרפתי בגיל 11 לתנועת הנוער "גורדוניה", שהעסיקה אותי רבות.

בגיל 16 התקבלתי לביה"ס החקלאי ״בלטשימוזה״ ששימש כהכשרה לעליה ארצה ולחיים שיתופיים. בתקופת שהותי בביה״ס החקלאי קרה לי מקרה בו נצלו חיי: זה היה בחורף, עבדתי אז בבית חרושת לנייר, שאגם הפריד בינו לבין בית הספר. בחורף, כשקפא האגם, הייתי מקצר את הדרך על ידי חציית האגם. באחד הבקרים יצאנו לעבודה שלושה חברים. היה עדייו חשוך. לפתע נפלתי לתור חור-דיג חצוב בקרח, שלא היה מסומן. למזלי הצלחתי לתפוס ברגלו של אחר מחברי, ובעזרת השני משו אותי מהמים הקפואים.

שהיתי בבית הספר החקלאי כשנתיים, ב-1933 עליתי ארצה, עם הכשרה, שהייתה מיועדת להקמת קיבוץ משמרות.

כשהגעתי ארצה, עזבתי את ההכשרה ועברתי לתל-אביב. עבדתי בבנין, לאחר מכו למדתי נגרות והפכתי לקבלן נגרות. ב-1936 הצטרפתי לקבוצה של כ-30 איש, ליטאים ולטבים חברי גורדוניה, למטרת הקמת קיבוץ חדש. צורפנו ע״י "חבר הקבוצות" לקבוצה הוינאית , שהיתה אז בקרית- ביאליק. לאחר זמן מה עברנו לרחובות ועבדנו בשדות ובפרדסים. לקבוצה לא היתה אפשרות להקים קיבוץ, ולכו היא התפרקה. חלק מחבריה, ואני ביניהם, הצטרפנו להכשרה בדגניה א'. שם הייתי נוטר ב״הנודדת״ כמו כן עבדתי בפרדס, בבנין ובנגרות. השתתפתי בהקמת כמה ישובי חומה ומגדל: בית יוסף, טירת צבי ועין גב. השתתפתי כנוטר בהקמת חניתה. בדגניה א' הצטרפתי לגרעין "במשעול", ואתו עליתי ליישב את חניתה. פגשתי בחניתה את תקוה מלכימן מגרעין "שמרון". נשאנו בשנת 1939 בחניתה. בשנת 1940 נולד אורי וב-1944 נולד דני. בחניתה עבדתי בבנין, בחצרנות ובשמירה. ב-1946 עזבנו את חניתה והתגוררנו כמה חודשים בכפר-יחזקאל. לאחר מכן עברנו בעצתו של חיים רוזנפלד לגבע. עברנו מכאן כי בגבע כבר היו כמה מחברי, והיא היתה קרובה לכפר-יחזקאל, להוריה של תקוה.

בגבע עבדתי בבנין חדר האוכל, הדיר, בור התחמיץ, מקלטים ועוד. בתחילת שנות החמישים התחלתי לעבוד כנהג בקואופרטיב "בית שאן - חרוד". בגבע נולדו לנו שתי הבנות: תמר ב־1951 ודבורה ב-1954. בשנת 1965 הוקם מפעל "בקרה״ ואני הייתי מראשוני העובדים בו. לאחר שנה עברתי לכל-בו שבו עבדתי תשע שנים. אחר-כך חזרתי ל״בקרה״ בה אני עובד כיום.

בגבע גדלה המשפחה ויש לנו 13 נכדים, כן יירבו. כבר עברו כמעט 40 שנה שאנחנו כאן. עם גבע קשרנו את חיינו בתקוה, עד קץ הימים.

אליק פלג

אבא אליק

כתבה תמי

בתקופה זו של סליחות, ערב ראש השנה, נפטר אבא.

נזכרת אני בהלוויה אחרת, זו של אמא.  כוחותיו עמדו לו, בקול נשבר ביקש ממנה שתהא לו מליצת-יושר לפני כסא הכבוד.

בשבת, זמן קצר אחר-כך, הלך לעולמו. בשבת מתים צדיקים.

בבית החולים, בביקורנו, שלושה ימים לפני מותו. התיישב על המטה ושיחזר לעצמו ברוסית, שיר. נזכר במילים ושר. שר שיר נוגה על זקו בודד, הזקן יושב בביתו מול הקמין. מתבונן בלהבות האש, הוא יודע כי ימיו ספורים.

עצבותו של אבא צבטה את ליבי. יצאתי ובכיתי.

כך, בהכרה צלולה לחם את מלחמתו האחרונה, שהיתה הקצרה ביותר בחייו. שנים של טיפול מסור באמא נתנו בו אותותיהן. הוא טיפל בה בהתמדה עיקשת, משך שנים. המשא היה כבד, למעלה מכוחות אנוש. אך הוא לא ויתר. היה בטוח שהוא הראשון בתור אצל הקב״ה, לא שיער שיוותר לבד. אבא היה הגון, ישר, איש עם כבוד. את המעט שלו חילק לכולנו. נתן את עצמו, לא חס על בריאותו - אבא נפלא. "אידישע פאטר" - חם ודואג.

לזכרו של אליהו

כתב נחמן מלכימן

לכתוב על אליהו קשה, כי פשוט הלב ממאן להאמין שהוא איננו. הנה הוא לנגד עיני - פעיל, יוזם, תוסס, מעיר ומעורב בנעשה סביבו. כך הכרנוהו וכך הוא זכור לנו.

אולם הפגישה האחרונה איתו, בביקורנו בבית החולים, כאשר הוא מוקף מכשירים וצינורות ובהיכנסי אליו הוא בהתרגשות אומר לי: נחמן, המשפחה נגמרה, ידעתי - אליהו נשבר. והוא ממשיך וטוען: למה מגיע לי סבל זה, פשעתי, פגעתי במישהו, הוא הרגיש שאלה שעותיו האחרונות. וכך בהרגשה קשה זאת, כאבים פיזיים קשים, הוא עוצם את עיניו לנצח.

והוא לפני שוב: היכרות ראשונה, כאשר תקוה אחותי מבשרת להורים שהיא מתחתנת והם באים שניהם להיכרות עם המשפחה. הוא נמוך קומה, חבוש כובע קסקט, מתקבל באהבה ובחיבה בלתי רגילה ע״י ההורים ובעיקר אבי נחום. ולאחר זמן קצר החתונה בכפר. החופה ליד ביתו של שוחט הכפר, ומסיבה משפחתית צנועה בבית, מתאימה לאותם הימים ולאנשים המעורבים בה.