הנצחה בקבוצת גבע

תקווה פלג מלכימן

(מתוך עבודת שורשים)

נולדתי בשנת 1914 בראש פינה לצפורה ולנחום מלכימן. אבא עבד בראש- פינה, ואמא עבדה כמיילדת בצפת. לאחר מכן עברנו למטולה ולחמרה. בעקבות מאורעות 1921 בתל-חי ברחנו לצידון.

בהיותי בת 6, עלו הורי להתיישב במושב עין טבעון, הוא כפר־יחזקאל. ביום העליה לקרקע ירד גשם. הגבעה היתה מכוסה קוצים והאהלים לא כיסו אותנו.

אנחנו, הילדים, עבדנו בגן הירק שלנו, שסיפק לנו מזון. היתה לנו פרה דמשקאית בשם סקופה, שהיתה הפרה הראשונה של המושב. אבא היה מחלק ממנה חלב לכולם. הוא גם נתן כסף לניצרכים.

אמא שלי

 כתבה דבורה'לה

אמא היתה אשה טובה, פשוטה. אמא טובה - בן־אדם.

לא נהגה להתבלט, תמיד הצטנעה, הדרישות שלה מן החיים היו צנועות. לא ידעה לדבר גבוהה, לא אהבה את זה. את ביטויה מצאה בחיי היומיום עבודה, משפחה.

לא היה לה הרבה בטחון עצמי, ביכולת שלה ובכישוריה. אבל, היתה בה מין אופטימיות ושמחת־חיים. קבלה את החיים כמו שהם, לא נלחמה בהם. ידעה להנות מדברים קטנים ־ שיר עברי יפה, גלידה, שוקולד. היתה החברה הכי טובה של אבא. ידעה להקשיב לו, ניסתה למתן אותו במלחמותיו האיו־סופיות עם הסביבה ואיתנו. התווכחה איתו כשלא הסכימה עם דעתו (בדרך כלל זה לא עזר לה). דווקא בדמותה המינורית היה לה כוח.

על אמי תקווה

כתבה תמי

אמי מפזמת שיר ילדים ישן לנכדתה הקטנה מיכל:

״פרשה אווזה שתי הכנפים - הציתה אש על הכיריים״

בשקט בשקט בקול ניחר ־ בשארית כוחותיה.

תקוה,

קראו לה  הוריה ־ שם עם משמעות. כך קראו צפורה ונחום מלכימן אנשי העלייה השניה לילדתם הבכורה שנולדה  כאן. צברית ראשונה, היא היתה תקוותם. שורשית, סמלית, גדלה עם הארץ. קורות חייה - תולדותיה. חסרת כל  יצר התבלטות. שקטה וצנועה (אם ידעתי את סיפור חייה התביישתי להתגאות). חרוצה – העבודה כלי הביטוי שלה.

בלול במקום עבודתה בבית האימון לאפרוחים לא היה סוף לשום דבר. השעון הוא השמש. היא מלווה במסירות כל מחזור אפרוחים עד שבגר. מדי ערב יורדת ללול להפעיל את החימום ולערוך ביקורת. בחדר ההורים מדי יום חמישי אחה"צ - נקיון. בערב אפיית עוגת השבת בסיר פלא על גבי פתיליה תוך זימזום חרישי של שירים פנימיים. היא היתה גוף ראשון לא רבים. בת מושב - חברת קיבוץ.