הנצחה בקבוצת גבע

הספד בלוויה

כתבה רחלי

אימיק של שתי ה"לאלס"(בובות) כמו שקראת לציפי ולי, ה"באבה" של הילדים שלי

רצית שהלוויה שלך לא תהיה בחורף, שיהיה נוח לאנשים . כי ככה היית, חושבת על - ומתחשבת באנשים.

רצית הלוויה עם רב, כמו שנהוג ביהדות. כי ככה היית, מחוברת ליהדות ולמסורת של בית אביך.

רצית שאני אכתוב לך הספד יפה. כי ככה היית, חשוב היה לך שדברים יעשו בצורה מכובדת.

איך אפשר אימיק, לא לכתוב עליך הספד יפה?

את שהיית אבן היסוד עליו הושתת עולמי, ה"מקום הבטוח" שלי. שהיית הקיר עליו נשענתי, התנור ממנו התחממתי, המקור ממנו שאבתי את כוחי, המראה ממנה השתקפה לי דמותי. איך אפשר להכניס את כל הגודל הזה לתוך שורות, לתוך דף? ובעיקר איך מתרגלים לחיות בלי כל זה בהמשך חיי?

מי יהיה מעתה שותף לכל הפרטים הקטנים של חיי- ידע איפה אני כל יום? מתי אני מתחילה, מסיימת כל יום את העבודה, לימודים. מה אני לומדת? מה ראיתי, מה עשיתי?

מי יהיה כל כך גאה בי? ישמור במגרה תעודות הצטיינות, מכתבי תודה מחמיאים שנתנו לי במהלך השנים?

מי יחלוק איתי את דאגותי ואת גאוותי הגדולה בילדי מלבד רון?

מי ינחם אותי, ירגיע, ישמש לי עוגן בזמנים קשים?

מי יחבק אליו את כל החברים שלי גם בלי להכיר אותם אישית רק בגלל שהם קרובים אלי וישנא איתי את כל אויבי בלי להכיר אותם רק בגלל שהם פגעו בי?

מי יקרא לי "מאמה שינה", יאהב אותי ללא תנאי, יפרגן לי עד בלי די?

בזכות האהבה הגדולה שגידלתם אותי בתוכה אבא ואת, מצאתי לי בן זוג שמשחזר את אהבתכם ובאהבה גדולה גידלנו את ילדנו. רון, מור, רועי, בן עדן וכל המצטרפים למשפחה יהיו שם עבורי גם בעתיד- אבל אותו ערך מוסף שרק את בתור אמא יכולת לתת, יחסר לי מעתה ועד עולם.

אני שמחה שהייתי מספיק חכמה כדי לומר לך בחייך את כל הדברים האלה. היה לי חשוב שהם יאמרו בפניך ולא רק על קברך.

אמרתי לך שאני מודה לך שהורשת לי את אהבת האדם, את היכולת להקשיב, להתעניין באופן אמיתי בזולת, את החום האנושי המחבק, את היכולת לפרגן.

שאני מודה לך שהטמנת בי את האופטימיות שבך, ההומור, היכולת להוקיר תודה על היש,  את היכולת להתענג מחתיכת עוגה טובה, ממוסיקה, מריקוד.

אמרתי לך שאני מודה לך שלימדת אותי נאמנות ואהבה ללא תנאי למשפחה. לימדת אותי שאמא נותנת מכל הלב ואת כל הלב.

שאני מודה לך ששימשת לי מודל של אישה דעתנית, פעלתנית, חזקה ורכה בו זמנית, אסרטיבית ומתמודדת.

לא אמרתי לך שאני מודה לך שהשארת לי עם לכתך זיכרונות טובים ממך. את מבט עינייך החם והעירני. את החיוך שהעיר את פניך כל פעם שראית אותי ,את רון, את ילדי ואפילו את באג שזכה לתוספת של אהבה בכינוי לה שהצמדת לו כמו לכל המשפחה. את ידיך הרכות והמלטפות ובעיקר את הלב הענק שלך.

אימיק, את איתי, שזורה בתוכי, לצידי גם משם עד יום מותי שלי.

רוחל'ה

סבתא פאולה   (נלקח מעבודת השורשים )

סבתא נולדה בעיר טשרנוביץ – עיר הבירה של אזור בוקובינה, ב- 12.6.1927 להורים מרים ויהודה.

לסבתא אח אחד ושמו דידי (דוד). אביה של סבתא, יהודה היה בעל חניות ובתי חרושת ולפני המלחמה הוא היה אחראי על אספקת הסחורה לצבא הרומני. אשתו מרים עזרה לו בניהול החנויות. סבתא גדלה בבית אמיד שבו מטפלת יהודיה שעזרה בטיפול בילדים, עוזרת גויה, כובסת ומבשלת. בבית סבתא היו טלפון ורדיו, דבר שהיה נדיר באותה תקופה.

העיר בה גרה סבתא הייתה מרכז תרבותי לאזור כולו. בעיר הייתה אופרה, תיאטרון, אוניברסיטה וספריות. היהודים בעיר היוו את המעמד הגבוה והתרבותי. עיקר המשכילים ובעלי הממון היו יהודים ומשום כך קינאו בהם הגויים מאוד. היהודים בעיר היו מתבוללים שניסו לחקות את התרבות וההשכלה האירופאים.  בעיר היה וועד קהילה, שניהל את חיי הקהילה היהודיים, היו קינים של תנועות נוער ציוניות, קומוניסטיות ואחרים. הקהילה היהודית הייתה מחולקת למעמדות על פי השכלה וממון. המעמדות לא היו מתערבבים אחד בשני ומאוד היה חשוב הייחוס המשפחתי.