הנצחה בקבוצת גבע

דברים טובים

אתמול בבוקר, החזירה בינה אמי את נשימתה לבורא. אני בטוח שלא כך קיוותה לפרוש מן העולם, אולם כוחה לא עמד לה לנוכח הצרות שנעמסו על גווה, והיא עזבה אותנו מוקדם מדי.

ההתחלה הייתה אחרת, מבטיחה למדי. בינה, נערה חיננית, ביישנית, תלמידת גימנסיה חנוּנית מרחביה, חניכת תנועת הצופים ששיערה אסוף בתסרוקת 'אשכולית', רמז מַטרִים לאשכוליות הפרדס בגבע שבו תפגוש את אלוף נעוריה, אורי, אהוב לבה הקיבוצניק אשר עמו תקים פה משפחה.

ב- 1960 הגיעה בינה כנחלאית עם גרעין "אלומות" לגבע, לאחר שתי תקופות במחנה עבודה כנערה, כמילות שירו של זאב חבצלת : אשכולית, היא אשכולית נחמדת, נערה היא אשכולית..." בעת הקטיף בפרדס, זימן הגורל לנחלאית בתסרוקת 'אשכולית', את אורי שהעמיס עם את המֵכלים המלאים פרי על הנגררת, המבטים הביאו לרומן לוהט וממושך כפי שאוזכר על-ידי הגבעטרון בקאבֶר שלו לפזמון "יש בחיפה חתיכה" של רביעיית מועדון התיאטרון: "קחו למשל את פלג ובינה, אך איזה לילה, לילה, לילה, לילה ..."

בינה ואורי נישאו בפברואר 1965 בחתונה שהתקיימה בחדר האוכל של גבע, על הבמה הופיע הגבעטרון בליווי חמישיית גלבוע עם נחצ'ה, היה זה ערב בלתי נשכח, מאז ועד היום העצוב הזה לא נפרד אורי מבינתו. 

ב-1963 למדה בינה  לימודי רפוי בעיסוק באחד המחזורים הראשונים של מקצוע החדש בירושלים, אולם חוץ מן  הסטאז' ב"מַזרע" ובבית לוינשטיין לא עסקה בינה במקצועה כי גליה בכורתה מיהרה להפציע, לאחריה ישי, צור ובן הזקונים יריב. את כישרונותיה היצירתיים תרמה לקישוט חדר האוכל בחגים, לחוג מלאכת-יד שהפעילה בערבים במשך שנים. זכורה לטוב קרן האור שהשפיעה התייחסותה האנושית אל ניצה חזין ז"ל, שהשתתפה קבוע בחוג שלה.

במשך השנים ניהלה בינה את ה'אופנתיק', הייתה אחראית על השכבה הבוגרת, אולם עיקר שנותיה עברו עליה בבקרה במחלקת סלילים שם נודעה בנעימותה, בקשב שלה, זריזותה, בתבונת כפיה, חריצותה וביעילותה.

האסון שפקד את בינה במות בתה גליה, התבטא במחלת הלב שבה לקתה, היא לא מצאה נחמה, אף כי הייתה סבתא נהדרת לנכדיה וחמוֹת חמה לכלותיה. העצב מילא אותה, בנוסף לכך מתו עליה אמה תחיה ודודתה רעננה אליהן הייתה קשורה בעבותות אהבה.

למעלה מעשרים שנה כתבה בינה בדף של גבע את המדור המקסים "דברים טובים", כתיבתה הייתה קולחת וקלה, ובין מתכון למתכון העלתה זיכרונות מילדותה ונערותה בירושלים המנדטורית ובתקופת מלחמת השחרור. בתנועת הצופים היה לה מדריך יפה בלורית, עמוס עוז שמו. בגימנסיה רחביה, המורה לספרות היה יהודה עמיחי והיסטוריה לימד המשורר המיוסר, ניצול השואה: דן פגיס.

פנים רבות היו לבינה, והיא הייתה מטופחת, חמה, לבבית וברוכת כישרונות: אהבה לקרוא, לכתוב וליצור, אך היא לא הביאה לידי ביטוי מספיק את כל אלה, וזה חבל מאוד, כי לאחר שדעכה במחלתה היה קצת קשה להיזכר בכך.

בינה היא נצר למשפחה ליטאית מכובדת, והיא אף ערכה, בשנות ה-90, טיול 'שורשים' בליטא ופולין עם גליה ודבורל'ה:

בינה, מצד סבתה ויכנא, הייתה נינה של רבי אברהם טיקטינסקי, נצר לשושלת הליטאית שייסדה את ישיבת מִיר בבֶּלַרוּס.

על אף היותו יהודי חרדי, לא שלל רבי אברהם את הציונות, ויכנא נישאה ב- 1917 לעסקן תנועת החלוץ הציוני משה כהן, יליד לידיצ'ה שבבלרוס. הם השתקעו במינסק שם נולדה ב- 1919  תחיה אמה של בינה. משה, שנרדף על ידי ה'אדומים', נאלץ לארוז  את 'הפקלעך' ולנדוד לווילנה. שם, ב- 1922, נולדה רעננה. בבית דיברו עברית, כולם קראו וכתבו עברית. ב-1931 עברה המשפחה לקובנה ושתי האחיות: תחיה ורעננה, חבשו את ספסלי גימנסיה תרבות.

ב-1935 קיבלה המשפחה סרטיפיקטים  לארץ ישראל. ב-1937 עקרו לירושלים, שבה, באוניברסיטה העברית, הכירה תחיה את בחיר לבה ז'ישה לֶנְץ, אביה של בינה, שמוצאו ממשפחה חסידית פולנית. בשנת 1941  נישאו בחתונה צנועה בירושלים. בהשפעת חבר שכתב לז'ישה שאי אפשר לגור בירושלים עם שם גלותי כשלו, ז'ישה היה לישי ולנץ הפך לאביבי. בינה אביבי נולדה ב- 16 בפברואר 1942.

אימא תחיה התגאתה תמיד בבחירה המתאימה שלה לשמה של בכורתה, שהצטיינה בלימודיה, ומוריה נהגו לשבחה  ולומר לאמה שכשמה כן היא – מלאת בינה ותבונה. 

משפחת אביבי עברה מירושלים לחיפה בתחילת שנות ה-60. ישי אביבי נפטר זמן קצר אחר-כך.

בי"ב בשבט התשע"א, 17 בינואר 2011, נפטרה בינה לאחר ששקעה במחלה ממושכת.

שנותיה האחרונות לא היו שנים של חיים אמיתיים. למרות זאת, קשה לשכוח את האישה הנעימה והחברותית, את בינתה, את אישיותה הלבבית, אנושיותה הקשובה ואת אהבתה ונאמנותה האינסופית לגבע ולנופי העמק.

אימא, עם לכתך מעמנו את מותירה בנו  רִיק, עצבות וגעגוע אינסופיים. כאשר תתאחדי במרומים עם גליה, סבתא ורעננה מסרי להן פריסת שלום מאתנו פה.

זכרך נצור עמנו כאן.

באהבה, שלך,

                צור