רחל קארו
בת ארנה וארנסט פייזר
נולדה בגרמניה 21.02.1923
עלתה לארץ 1938
נטמנה בגבע 23.07.2012
ד' באב תשע"ב
אמא – סבתא – רבסבתא – רחל - איננה
כתב יאיר
ביום שני בשעה 20.12 בערב נדם מצעד חייה של אמא. כמעט 90 שנה מלאו לה, והיא שהתחילה את דרכה לבד בעולם עוזבת אותו כמי שגידלה 4 ילדים 12 נכדים ו- 6 נינים משל עצמה ועוד רבים של אחרים.
אמא נולדה ב 21.2.1923 למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בשטוטגרט לאב ארנסט שהיה גיבור מלחמת העולם הראשונה בעל צלב הברזל דרגה – 2 ולארנה אמה. אלו הם סבא וסבתא שמעולם לא היו לנו. 7 שנים אחריה הגיע לעולם אחיה גבריאל גוסטב.
ילדותה עברה עליה בשקט נינוח והתהפוכות הגיעו עם עליית היטלר לשלטון ב-1933.
למרות זאת, עד 1938 היו חייה וחיי משפחתה סבירים ורק אביה חש וחשש מהעתיד ואף כתב לה מכתב מדהים בראייתו את העתיד לקרות – מכתב זה כאן היום. נאמן לתחושותיו קיבל החלטה קשה ושלח את אמא כבת 15 בלבד לקבוצת חניכים של עליית הנוער בברלין שארגנה רחה פרייר. אמא ראתה את שריפת בית הכנסת הגדול בברלין בליל הבדולח והאירוע הזה השאיר בה רושם בל ימחה. כמה חודשים אחרי ליל הבדולח קיבלה סרטיפיקט לעליה לארץ - כי הייתה בריאה. כל הפחות בריאים נשארו בברלין ומרביתם הגיעו בהמשך למחנות השמדה וכפיה דרך רציף 17 הידוע לשמצה בגרונוולד שבפרברי ברלין.
וכך בגיל 16 לבדה, ללא משפחה שהקשר איתה אבד כליל במהלך המלחמה והשואה, הגיעה לארץ בחברת נוער, הישר לגבע.
פרידה מרחל
כתב דנדי
קשה לי הפרידה מרחל, אני מרגיש כאילו נגמרה תקופה בשבילי.
שנים רבות עבדת רחל עם אמא שלי בבית-התינוקות וגם כשהפסקתן לעבוד ביחד נשארה ביניכן ידידות אמיצה.
הפגישות בינינו היו תמיד נעימות והשיחה זרמה כאילו מאליה, כשאת מזכירה אירועים נשכחים כאלו. אנחנו דברנו על פרטים שעל אחרים לא עשו רושם ותמיד בעיניים כחולות וצוחקות.
הייתי בן שבע כשהגיעה המשאית מחמדיה לקחת את נוער-א. כבר מזמן ידענו, לחיים יש רומן עם רחל, אחרי הכל הקבוצה הייתה כל-כך קטנה. שורת הבתים שבית-פישקו הוא הצפוני שבהם, הייתה סוף העולם.
מאחוריהם היה מטע תפוחים ואחריהם החורשה. בלילה היינו מכסים את הראש בשמיכה כדי לא לשמוע את יללת התנים על הגדר.
בזווית העין ראיתי את חיים עומד חובק עם רחל כשהם מתבוננים בחבריה של רחל שעולים למשאית, לא זכורה לי פרידה נרגשת, רחל כאילו נטמעה בגבע.
נדמה לי שאימי אסתר הייתה בין אלה שקלטו אותה.
אחרי הכל לעבוד בבית-התינוקות זה היה יותר מעבודה. בגבע העבודה הייתה אולי יותר מדת בימים ההם.
מדי פעם כשאני מדריך במוזיאון ומגיע לחדר בו הנצחנו את הטיפול בתינוקות, אני מזכיר את הטיפול ללא פשרות שהנהיגה פרידה גוריון, ומציין שאפילו תינוק אחד לא נפטר ממחלה זיהומית.
העבודה בבית-התינוקות התחילה בארבע בבוקר כשהצוות כולו דרוך למוצא פיה של פרידה.
רחל ואמא שלי היו חלק מהצוות הזה שהמוטו שלו היה מסירות ללא גבול.
רחל האריכה ימים, מדי פעם באתי לחדרם הצנוע, תמיד היה מה להראות לי ובעיקר לצחוק מההומור של חיים ושלה.
בפגישות איתם תהיתי לא פעם, שניהם באו מברלין, אבל רק חיים היה "יקה", רחל כאילו נולדה אולי ברוסיה? ואולי זה קרה עקב העבודה המשותפת עם הרוסיות בגבע.
פעם נכנסתי אליהם לבקש עזרה מחיים, חיים שידע הכל. הראיתי לו את התאריכים בעברית שהיו על המצבות של סבא וסבתא שלי בבית-השיטה כי חידשנו את המצבות. למחרת אני מקבל מסר מחיים, לא העתקת טוב, ומוסיף: "כתוב כאן שסבא שלך מת לפני שהוא נולד". כאלה הם היו.
לא תמיד היה קל עם חיים, אבל רחל ידעה לשמור על ההומור ויותר מזה על הבריאות של חיים.
תמיד נזכרך, כחולת עיניים, תמיד מחייכת ואוהבת אנשים.
כמו שאמרתי, בשבילי נגמרה תקופה.
דנדי