תמרה קורן

 

בת מרים ונתן קייזרמן

נולדה בחיפה   8.11.1911

נטמנה בגבע   10.04.2007

כ"ב ניסן תשס"ז

 פרידה מתמרה

 

עשרות עשרות, ואולי מאות מתלמידיך, מתייחדים היום עם דמותך, תמרה.

איש איש מאתנו, מהם החיים כאן על הגבעה הזאת, ומהם רבים רבים, הפזורים על פני כל הארץ – נושא בלבו את תמרה שלו. כי בכלנו נחרתה אישיותך, בדרך זו או אחרת. בכולנו משוקעים זכרונות, הקשורים בך ושזורים במפגשים אתך.

הנה כך, חרש חרש, במהלך כמעט חשאי, הלכת לך בצעדך האטי והמדוד, הלוך והתרחק, הלוך והתכנס בתחומך, עד שהסתלקת כליל.

הסתלקת - אבל לא נעלמת ולא תוכלי להעלם מעולמנו, עולמם של תלמידיך וחניכיך לאורך עשרות שנים, בהן הרבצת בהם תורה, ולא פחות מזה, גם דרך-ארץ. כל אחד והתמרה שלו. לכל אחד - התמרה שלו, שלא תמחק מזכרון-חייו. כי משהו מאישיותו של כל אחד מאתנו עוצב בידיך, בעצם הקשר אתך.

רבים מאתנו זוכרים את תמרה מימות ילדותם הרחוקה- רחוקה. מראשית צעדיהם כתלמידיך ומשנתו השלישית של בית-הספר בגבע.

אל המקום הקטן והמכונס הזה הופיעה בימים ההם, של ראשית שנות ה-30, עלמה תמירה, רצינית-סבר, צמה ארוכה ועבותה גולשת לה מראשה ועד מתניה, ומבטה ישר וחודר. איטית, מדודה. ילידת הארץ.

בת למשפחה מכובדת, ציונית ועברית, עוד משם, מאודיסה של ימי ביאליק ואחד-העם; האב, נתן קייזרמן, עוד הכיר שם את ביאליק, לימד אותו גרמנית ולמד ממנו עברית - הכשיר עצמו לקראת עלייתו לארץ כאגרונום. ואח״כ, עם בוא המשפחה לחיפה, נהיה המנהל של בנק אפ"ק המכובד, הבנק המרכזי וכמעט היחידי באותם הימים; האם - אשה פעלתנית ומשכילה, שהיטיבה לפרוט עלי פסנתר - ועמם 5 בנות ו-2 בנים, שזכו כלם להשכלה מעולה והפכו לבעלי-שם, איש איש בתחומו - בעולם המשפט ובעולם העתונות, שהחלו רק להתעצב כאן בארץ - ובעולם החינוך, שעשה אז את צעדיו הראשונים, וגם לחקלאות פנו.

ממשפחה אמידה, משכילה, מן האצולה החיפאית, הגיעה אלינו תמרה, לאחר שלמדה בביה״ס הריאלי בחיפה ובסמינר המורות לוינסקי במחזוריו הראשונים ועבדה שנה אחת בכפר-סבא - ומשם באה לגבע ומאז כל השנים בביה״ס ובחינוך.

מי יעלה בדמיון וישער בנפשו מה הניע עלמה צעירה, שצמחה בסביבה ההיא, לעקור ולבוא לעמק, המרוחק, הפרוע, העשוק מתרבות ומגינוני כרך - ולהצמד כאן לעבודת החינוך וההוראה, יום-יום, שנה-שנה, וכך למעלה מ-60 שנה כמעט, ללא הפוגה, וללא הרף. ללא עליות, ללא מורדות. תמיד בקו-ההתמדה, שאינו סוטה ימינה ושמאלה.

עשרות מורים ומחנכים חלפו עברו כאן, בגבע. חלקם - רק ימים קצרים שהו כאן, ואחדים מהם שנים לא מעטות, בהן הטביעו חותם עמוק על הילדים ועל המקום. אבל רק תמרה, עשרות שנים - ללא הרף ובלא הפוגה, מושכת במעיני החינוך. תמרה וביה״ס בגבע הפכו לאחד. יצור בעל סבר-פנים , מובהק, דפוסי-חיים, כללי-התנהגות וארחות-לימוד ברורים. לא כל אחד לקק דבש תחת ידה הקפדנית, כי לא קל היה לעמוד בחומרת התביעה החינוכית שלה. כשתמרה היתה, לעתים, "מטיפה מוסר", היתה זו "שטיפה" כואבת למדי...

אבל כשהיתה קוראת סיפור - לא היו לנו שעות יפות מאלה ברור-ברור היתה קוראת, ללא דרמטיזציה כלל, אבל כמה נחרתו הסיפורים ההם בזכרון: "פנג הלבן" ו"באין משפחה", ו"אנשי-בראשית" וג'ול ורן, ומיין ריד ועוד - מהמבחר הנפלא, ששקע וחלחל בנשמה ובנפש - הסיפור וגיבוריו - והקוראת המספרת - תמרה. כאפרוחים סביב האמא הדוגרת היו הילדים מתכנסים סביבה. בקשב דרוך, במשמעת, ביראת-כבוד, כשהיראה והכבוד שימשו בערבוביה, והנפש הרכה פתוחה וכמהה לשמוע, לקלוט, לספוג ולזכור!

והלימוד עצמו, בכתה, כשהיא מקפידה על השורות, שתהיינה ישרות ומסודרות, כל המספרים במקומם והכנת השעורים - כתקנה. "אתיקה מקצועית" קוראים היום לגישה הזו, כאשר המורה והתלמיד שניהם כפופים לחובות הדיוק, הנכונות, הבהירות והאמת, ומבלי לוותר! כי תמרה לא סבלה רישול. לא סבלה בטלנות, ולעתים גם היתה קצרת-רוח כלפי מתקשים. אבל כאלה היו אצלה רק מעטים מעטים מאד.

גם את הטיולים הגדולים בארץ עשינו לראשונה עם תמרה. תחילה יחד עם קורז'יץ. לראשונה באנו לתל-אביב ל"יריד המזרח" ו"הגמל המעופף".

בכל שנות חייה בגבע היתה תמרה מעורה בנעשה,  מתעניינת, משתתפת בכל האסיפות, גם כשרוב בנות ובני גילה כבר פרשו להם משם.

עשרות עשרות עמודים של הפרוטוקולים הגדולים והכבדים של אסיפות גבע - כתבה בכתב ידה העגול והבהיר. הכל נקי, יפה, מסודר וברור. כי יש לכבד את הדוברים ואת הדברים.

עם הקמת המשפחה, נשואיה עם קורז'יץ ז״ל, חלוץ ותיק ואיש-עבודה מופלג, ואח״כ עם הילדים, הבנים: גילי וישרא, ומאוחר יותר עם הופעת הנכדים והנינים - גברה בתמרה יותר ויותר תכונת האם והסבתא הרכה, הטובה, קשורה וחרדה לבני המשפחה. תמיד זוכרת את כלם ומתעניינת בכל אחד מהם, נהנית מכל אחד מהם, דואגת, משתתפת ומלווה באהבה רבה.

כשפחתו כוחותיה, ועם מעבר כתות מכאן לביה״ס המשותף, ואח״כ עם העברת ביה״ס כולו – מפעל  חייה הגדול! - מכאן לשם, המשיכה תמרה בעבודתה בספריית בית-הספר המקומי, "מחליפה ספרים" לקטנים! ואח״כ עוברת לעבודה בהנה״ח במזכירות ואח״כ ב"סביונית", וכך- עד ימיה האחרונים ממש - קשורה, מחוברת, משתתפת ועושה.

משתאים היינו שוב ושוב למראה הכבוד הרב והמיוחד, שהעניקו לתמרה בני המשפחה, גילי ונירה והנכדים. אם יש ממשות ומוחשיות למצוות "כיבוד אב ואם" - הרי דרכם של גילי ונירה בתמרה - היא הדוגמא, היא המופת! וכך עד הסוף ממש, ועד שנעצמו עיניך וחדלה נשימתך האחרונה, תמרה.

בכבוד ובהוקרה יזכור איש איש מאיתנו, חניכיך, את זכרך ותודה עמוקה נישא לך תמיד על כל מה שעשית לנו והשקעת בנו, תלמידיך!

בשם כל מוקיריך אני מבקש לומר לך תמרה: תודה.

 

נחמן רז