הנצחה בקבוצת גבע

 אדם שלם

כתב נחמן 

איש של קו ישר היה קורז׳יץ. דומני כי מיום שדרכה כף רגלו על אדמת הארץ, לא סטה מן השביל האחד שדרך בו:  עבודה חקלאית ושוב עבודה. מין שלימות של דרך ודרך של שלימות שהוא נותן את עצמו עליהן באורח מיוחד ועצמאי.

בקרב ראשוני גבע היה קורז׳יץ דמות לעצמה, כמו שגם האחרים היו והנם ״טפוסים״ לעצמם. נראה לי שהוא היה שייך ולא שייך אל גוף החבורה. משהו כאילו עצמאי, אולי בודד במובן מה ושוב כמו שכולם היו שייכים לחבורה ובו בזמן בודדים לעצמם; וה­משותף להם היתה בעצם הדרך, זו שאחרת איננה, בה הולכים, הולכים עד תום. וכל ההולכים בדרך הזו — חוטים סמויים, לא־אמורים ולא מפורשים, מקשרים אותם זה לזה בקשרים עמוקים וחזקים, קשרים שתביעה הדדית והערכה הדדית טוויים בהם שתי וערב ועושים את החוט חזק כל כך.

הדמות הנמוכה והמוצקת, רחבת הגרם, הצועדת תמיד באטיות, מדוד־מדוד אך בארשת נחרצת, ברורה אל מטרה ברורה, אל יעד נהיר. כך גם מבע הפנים הקשה משהו, העינים החודרות והלסת, התקיפה — עקשנית, ארשת שידעה להיות גם מחייכת: ובעלת סבר ידידותי כל כך.

על קברו

כמעט יובל שנים. עוד אזכור את הימים ההם. והוא במלוא כחו, בשנות השלושים הראשונות לחייו, והימים ימי ״בטרם״. בטרם טרקטורים בגבע, כל העבודה בגבע נעשית בידי אדם ובעזרת בהמות עבודה.

קורז׳יץ בין ראשי העושים במלאכה: חריש עמוק, כשהמחרשה נגררת ע^״י 8 זוגות פרדות; הובלת זבל מכפרים ערביים בעגלות ארגז בעלות גלגלי עץ מפור­זלים; הובלת ירקות לשוק החסבה בנצרת; עבודות חוץ בבהמות בנהריים ובקריות בחיפה; אספקת אבן-לקט לכביש במגדל, בגליל ועוד.

בטרם חשמל : המגרסה ליד מחסן התבואות מונעת על־ידי בהמות המסובבות את המניז׳. כבישת קש במכבש המונע באותה דרך. וטיולים עם ילדי בית־הספר על גבי עגלה רתומה לפרדות; ועליה לתבור בלילה לחזות בזריחת החמה, ועבודה בשדות המספוא דאז: הזריעה ביד או במזרעת סוסים, ההשקיה בהצפה, קציר בחרמש והובלה על גבי עגלה ופריקה בקלשון ליד הרפת.

ו״הסקרייפר״ הראשון, נגרר ע״י זוג בהמות, כמובן. ומי אמן היישור והפילוס בו, אם לא קורז׳יץ...

כך סובב לו, סובב הגלגל. המשק גדל, המכונות הגיעו וקורז׳יץ ברפת, חולב.

והשנים חולפות והגיל עושה את שלו וקורז׳יץ עובר למלאכה. פחחות, התקנת כלים ללולים. ובטרם ירגע, סיגל לעצמו את עבודת הכריכה.

איש פשוט היה. למעלה מששים שנות עמל בארץ. יגיע כפיים, ברצינות, במסי­רות, בידידות, בחברות טובה, — אז בשירה נלהבת, מסתלסלת ובסוף בדממה דקה, בצד העשיה, משקיף על הגדל, הצומח, המתהוה, המתפתח.

דומה, הלב צריך להתרחב, לשבוע נחת — אך הוא חדל לדפוק. נדם.

יהי זכרו ברוך, יתגדל ויתקדש.

צבי ר.