אדם שלם
כתב נחמן
איש של קו ישר היה קורז׳יץ. דומני כי מיום שדרכה כף רגלו על אדמת הארץ, לא סטה מן השביל האחד שדרך בו: עבודה חקלאית ושוב עבודה. מין שלימות של דרך ודרך של שלימות שהוא נותן את עצמו עליהן באורח מיוחד ועצמאי.
בקרב ראשוני גבע היה קורז׳יץ דמות לעצמה, כמו שגם האחרים היו והנם ״טפוסים״ לעצמם. נראה לי שהוא היה שייך ולא שייך אל גוף החבורה. משהו כאילו עצמאי, אולי בודד במובן מה ושוב כמו שכולם היו שייכים לחבורה ובו בזמן בודדים לעצמם; והמשותף להם היתה בעצם הדרך, זו שאחרת איננה, בה הולכים, הולכים עד תום. וכל ההולכים בדרך הזו — חוטים סמויים, לא־אמורים ולא מפורשים, מקשרים אותם זה לזה בקשרים עמוקים וחזקים, קשרים שתביעה הדדית והערכה הדדית טוויים בהם שתי וערב ועושים את החוט חזק כל כך.
הדמות הנמוכה והמוצקת, רחבת הגרם, הצועדת תמיד באטיות, מדוד־מדוד אך בארשת נחרצת, ברורה אל מטרה ברורה, אל יעד נהיר. כך גם מבע הפנים הקשה משהו, העינים החודרות והלסת, התקיפה — עקשנית, ארשת שידעה להיות גם מחייכת: ובעלת סבר ידידותי כל כך.
אולי פחות מאחרים בני חבורתו היה קורז׳יץ איש נוטה לשיחה. פשוט, ממעט דברים היה, למרות שצפן באוצר זכרונותיו וחוויותיו הפרטיות פרשיות־פרשיות מגופי המאורעות של תקופות התחיה והיה לו מפגש אישי עם אנשים ודברים רבים שהיום הפכו היסטוריה ממש.
תהיתי על שתיקתו זו ושאלתיו פעם לפשרה. תשובתו היתה אופיינית : ״כל כך שונים היו הדברים מאשר נוהגים לתאר אותם עכשיו, שלא כדאי ואין אולי צורך לתארם כמו״.
וכך את האמת שלו לגבי הדברים שמר בתוכו. כאדם בעל אופי חזק ושלם עם עצמו לא נטה להסתגל לדעות שלא השלים אתן. הלך לו בדרכו שלו מבלי להתווכח ולהתנצח.
תמיד אזכור את קורז׳יץ שעשייתו שלימה והופעתו נקיה. החל מתנופות החרמש הרחבות והנהדרות שלו בקציר התלתן ב״מספוא הנסיוני״ שלו דרך עטיפת האשכוליות ואריזתן הקפדנית אז, בתקופות הקטיף ההן; כך ברפת ובחליבה. כך בסלילת כבישי האבן והמדרכות הראשונות בחצר ובאיזור בית הספר. וכך כשפוחתים כחותיו — בחדר המלאכה ובלול בהתקנת הכלים, האבוסים והשקתות. כך בתפירת כפתורים במתפרה. כך לבסוף בכריכת הספרים וכך בטיפול בשורות הסיפנים בגינה שליד חדרו. תמיד בשלימות קפדנית ונקיה, תמיד מתוך ריכוז המזכיר משהו של עיסוק במלאכת־קודש. תמיד ביסודיות עמוקה בלי שים־לב מה העבודה הנעשית. כביכול, במה שעוסקים באותה שעה הוא־הוא החשוב ביותר ואליו מתמסרים ללא שיור, בחינת "כל עצמותיו תאמרנה".
וכך גם בלילות השירה הגדולים כאשר ה״עלי־ באר״ שלו היא תמיד השיא להתרוממות הרוח והשיר. חיבור של בית־אבא ועולמות שהיו עם עולמות של עכשיו ושל הנכסף להיות.
גוש סלע מוצק, רגב אדמה, עץ עמוק שרשים נעקר מנופה של גבע ונפטר בשיבה־טובה כשזקנתו תפארת לנעוריו ומופת לסביבותיו.
נחמן