פרץ קליגר מא"ז פרדס חנה
קצת היסטוריה
שנות חיי הראשונות עד גיל 7 עמדו בד"כ בסימן של "אבא לא בבית". וזאת מפני שאבי היה עסוק בנוטרות, בהגנה, היה המא"ז של פרדס חנה בשנים של טרום המדינה, עסק ברכש-בהגנה, בשמירה על המושבה, פרדסיה ורכושה מפני בדואים-תורכמנים שסבבו את המושבה מכל עבריה, אירגון הנוער בפעולות הפו"ש והחי"ש, פעולות במסגרת ההעפלה, היה בעליה לחניתה וכל הפעילויות להן נדרש מפקד ב"הגנה" באותם ימים. ילדים כדרכם של בני הוריהם טורחים בעיקר על בניית ההיסטוריה של עצמם ופחות מתעניינים בזו של הוריהם. אף פעם לא טרחתי לשמוע דבר דיבור על אופניו. מתוך נוחיות גישה למקור אינפורמציה רלבנטית נדרשתי לו הפעם וכמה הפתעות נכונו לי.
נעה
גם אני הייתי "שותפה" למבצעי הרכש של ההגנה ולא ידעתי
ומעשה שהיה כך היה:
צהרי יום קיץ חם של שנת 1946 הייתי בת 4 ויואב אחי בן שנתיים, תינוק מתוק עם חיוך משגע. אמא בביה"ס ואבא איתנו, כולנו מעולפים קצת מהחום. פתאום אבא נדרך כי ראה ממרומי דירתנו בקומה השניה שחיילים בריטים מסתובבים בין הבתים ו"מרחרחים". לעדותו זו היתה הפתעה כי לא הוכרז עוצר מראש - ולמרות שטען וטוען גם היום שהוא שמר על קור רוח ולא פחד ממש, כנראה כפי שטוענים יודעי דבר גם אם לא במודעות, תחושות קשות עוברות לילדים גם אם לא מדוברות או מופגנות.
העובדה היא שהייתי ממש ילדה קטנה ובכ"ז אני זוכרת את הארוע באופן מאוד מפורט. תוך זמן קצר מאוד נכנסה לדירתנו בת החדר היחיד כיתת חיילים, חלקם דפקו על הקירות סמוך לתקרה כדי לאתר חללים שאולי מוסתר בהם נשק, ואחרים, בראשם הסרג'נט אדום הפנים, נפנה להשתעשע איתנו הילדים. הם ביקשו באדיבות מאבא להחזיק את יואב על הידיים (כנראה השאירו משפחה בבית רחוק באנגליה) ולרגע הפכו לאחים גדולים או אבות מתגעגעים ולא חיילים עם משימת חיפוש. כעבור כרבע שעה עזבו את הבית והלכו לכוון הרפת של אפשטיין... את האירוע זכרתי. היום כשנפניתי סוף סוף לתחקר את אבא הוא השלים את התמונה והיא מצמררת: מסתבר שבעסקי הרכש היו גם תחנות ביניים בין המקור ועד הטמנתם ב"סליקים". אחת התחנות היתה מתחת למיטות שלנו. לשאלתי הנחרדת אם לא היה פה סיכון נורא, השיב אבא שבאותם זמנים כל הזמן וכמעט כולם הסתכנו בדרגה כזו או אחרת ומכיוון שזה גם היה עיסוקו, הסתכן קצת יותר מן האחרים... "וסיכנת גם אותנו - הילדים" סיננתי... ברגע שראה את החיילים בחצר הוא גרף את "האוצר" שכלל 6 מכשירי ווקי-טוקי וחלקים של ברן "שנסחבו" מהמחנה הבריטי הסמוך ובאותו רגע היו כאמור תחת המיטה, והשליך אותם עטופים אל תוך הצמרת הצפופה של עץ המנדרינה שקצה נגע במרפסת הדירה שלנו, חזר לחדר המגורים "רגוע" ומקווה שהילדים יסיחו דעתם של החיילים מחיפוש יתר... ואכן כך היה. נגמר במזל גדול. אגב עונש על מציאת נשק בלתי לגאלי היה מאסר של מספר שנים במקרה הטוב.
נעה
מפי פרץ:
רכש
"מכיוון שבפרדס חנה היו מחנות צבא בריטי גדולים מאוד עסקנו הרבה מאוד בענייני רכש. ורכש בעברית מודרנית בין היתר היה "סחיבת" נשק מן המחנות. פועלים יהודים וערבים - היו סוחבים נשק ואני הייתי קונה מהם בסכומים גדולים מאוד אותם העבירה אלי "ההגנה" ומעביר אותם למרכזים בפתח תקווה ועוד".
הרכבת
"באחד הימים הגיעו אלי הביתה הממונה על הרכש של ההגנה, איש רוחמה, ובני מהרשק ותחקרו אותי על מהלך הרכבת בפאתי המושבה ושאלו באיזה מקום היא מאיטה את מהלכה. לקחתי אותם למקום והצבעתי על עיקול המסילה. באותו היום הם לא גילו את סיבת התחקיר אבל הבטיחו שבבוא היום אכן יקראו לי להשתתף במבצע. זה היה לילה חורפי, נקראתי לבוא ליד המסילה וכשהגעתי מצאתי שלאורך כמה עשרות מטרים לאורך המסילה היו מפוזרים עשרות מחברי גן שמואל נשים וגברים. הרכבת הגיעה גונחת, עמוסה לעייפה, מאטה את מהלכה כצפוי. ושם נפתחו דלתות של שני קרונות משא ומהם הושלכו עשרות ארגזים וכלים. חברי גן שמואל הסתערו על הארגזים ונשאו אותם במהירות לכיוון המשק. מסתבר שבאותו הזמן הבריטים התחילו לצייד את הלגיון הערבי באזור טול כרם וקלקיליה והעבירו אליהם נשק שאותו העמיסו על הרכבות בעתלית. מפקד תחנת עתלית שהיה איש ההגנה הודיע על צאת הרכבת, הכניס לשני הקרונות 2 בחורים מ"אנשינו" וכשהגיעו לעיקול המסומן פתחו את הדלתות והשליכו את הנשק. חיילי האבטחה שהיו על הרכבת פשוט היו עסוקים בשעשועים ושתייה ולא שמו לב לנעשה. כל אותו הלילה ירד גשם וטשטש הכל ובבוקר כשהגיעו האנגלים לחפש עקבות כבר לא מצאו שום דבר..."
העפלה
"היינו עסוקים רבות בעניין המעפילים מכיוון שהיינו קרובים לים. זה היה אחד מהעיסוקים האינטנסיביים שלנו. ואיך ידענו מתי מגיעה ספינת מעפילים ואנחנו נדרשים לעזור? היה סימן מוסכם של 3 מוקדי אש בצורת סגוֹל ( ֶ ) שהיו נדלקים ברגע שהיתה נחוצה עזרה באחד המשקים אליהם היו מביאים את המעפילים. הצבתי צופה על מגדל המים הגבוה של ביה"ס החקלאי לצפייה של 24 שעות ביממה. ואמנם גילה את 3 המדורות ליד גבעת חיים. סימן לאוניית מעפילים שפרצה את המחסום הבריטי והגיעה לחוף ואנחנו נדרשים לעזרה. כעבור כשעה קיבלתי מסר מהנפה שצריך לארגן אנשים כדי להגיע לגבעת חיים להתערב בין המעפילים כדי להטעות את החיילים. יצאתי מהתחנה לרחוב ושלחתי על גבי משאיות לגבעת חיים את כל מי שהסתובבו במושבה באותו רגע. מתוך כאלף תושבי המושבה נסעו כ-400 איש לגבעת חיים. מכל הארץ נשלחו לגבעת חיים מאות אנשים שהסתובבו בקיבוץ ללא תעודות כך שאי אפשר היה לזהות את המעפילים. שני חברי "אבוקה" שנשלחו על ידי נהרגו באותו יום כשניסו לפרוץ את טבעת החיילים שהקיפה את הקיבוץ. אגב כשנסעו האנשים שלנו על הכביש לכיוון גבעת חיים, הצטרפו לשיירה משאיות החיילים מהמחנות הענקיים סביב פרדס חנה בשיירה אחת לאותו יעד כשכולם יודעים לאן כולם נוסעים..."
פרץ קליגר