סבתא קיפר ז״ל
כתב אליהו נחשון
בת למשפחת עמלים — משפחת אופים — היתה. בית הוריה ספוג היה תורה ודרך־ארץ. אביה מראשוני חובבי־ציון בעיירה וביתו — בית ועד לדורשי ציון וחובביה, מקום כינוס ועיון בבעיות התנועה, ספריה וחדר קריאה לרשות הציבור. מילדותה ספגה אוירה זו של אהבה ונאמנות לעם ועתידו. והתקופה תקופת שלהי ההשכלה והתפכחות לאומית. עם היווסד הגימנסיה לבנות — נכנסה ללמוד בה. אולם מחמת פגיעת מורה אנטישמי ברגשותיה הלאומיים — הפסיקה את לימודיה בה, אם כי יצר הדעת המשיך לפעום בה.
התחתנה בגיל צעיר למדי, בת שבע־עשרה, ומיד נכנסה לעול משפחה וילדים. אעפי״כ — עירנותה הרוחנית לא חדלה. היתה מעורה בכל הויכוחים שהעסיקו את רוחות הדור. ביתה — בית ועד ומרכז רוחני לכל בחור וטוב בעיירה, אשר לבו ער לבעיות השעה. אסיפות חשאיות, ויכוחים, ספריה תנועתית ומרכז לתנועה הציונית בעיירה וזאת על אף הסכנות הכרוכות בכך, מאחר שהבית היה בשכנות למשטרה.
עול המשפחה מכביד והולך, ילדים נולדים. אעפי״כ — אותה ערות והשתתפות, ותמיד עמדה ברורה ובלתי־מתפשרת בשאלות העם ועתידו.
פרעות 1905. הכוס מלאה והמסקנה בשלה. למרות היותה משפחה גדולה, המתפרנסת על יגיע כפיה בלבד — לא היססה מלהחליט על עליה ארצה. והיא — הגורמת העיקרית לכך. ובשנת 1906 — היא עולה עם חלק מהילדים ובלי בעלה. ואז — יפו ערבית, תנאי חיים קשים. אך רוחה איתנה ובטחון בצדקת הדרך. מסיבות שונות נאלצת לחזור לרוסיה. אולם המשיכה לארץ לא פסקה. ביקורים חוזרים ונשנים ארצה, ועם מות בנה, שהיה בין ראשוני דגניה א׳ — עלתה עם שארית המשפחה ב־1912 בפעם האחרונה ארצה. תחילה בירושלים, ולאחר זמן קצר — עוברים לישיבת קבע בחיפה. פותחים בית מלאכה ומתחילים לעבוד. ואין מואסים בשום עבודה ובלבד לא ליפול למעמסה. מסתפקים במה שיש וחיים לפי האפשרות. עקרון ברזל הנטוי כקו משך כל חייהם. ובחיפה — בימים ההם — רק כמה עשרות משפחות יהודיות ורובן ילידות הארץ; ראשית בנין הטכניון, עיר ערבית טיפוסית, רוויה שנאת ישראל המטופחת ע״י המיסיונרים השונים. היציאה מהבית ביום וגם בלילה — בחזקת סכנה, אך אין להתאונן. זוהי הארץ והיא ידעה לאן היא באה.
עם היותה טרודה תמיד בהנהלת הבית — בכל זאת ערה לכל המתרחש בישוב ובתנועה. מעורבת מאוד בחוגי ״הפועל הצעיר״ דאז: ברנר, אהרונוביץ, אד״ג, אז״ר, יעקב רבינוביץ, שפרינצק ורבים אחרים מפעילי המפלגה — מבאי הבית. מתערבת בויכוחים ומביעה את דעותיה ואינה מתבטלת בפני איש, ללא רבב של יהירות ועיקשות — אך תמיד איתנה בעצמאותה - הרוחנית והרעיונית. אינה חברה בשום מפלגה, יש לה דעות משלה ומחזיקה בהן באומץ לב ובעקביות.
פורצת מלחמת העולם הראשונה. המצב נעשה קשה, רעב בארץ. בשעת הדחק — ושעה זו תוכפת והולכת — היא מתפנה לעזור לבעלה במלאכתו, במלאכה ממש : שוליא לכל דבר ושעות רבות ביום. וחוץ מזה עול הבית.
ואם כי בצנע — אבל תמיד נקי ומסודר ולא יחסר דבר הכרחי. מותרות אין לה לא רק מפאת המצב אלא מתוך הכרה. הכל פרי עמל ויגיע כפיים, קפדנות וחסכון בכל.
נסתיימה המלחמה — תקופת המנדט — עוברים מחיפה לירושלים ומשם לתל־אביב. בכל מקום מתפרנסים מעבודה. אבל השנים חולפות והכוחות מתמעטים. הזיקנה מציצה בין החרכים. ובינתיים — גדל דור של בנים, נכדים ונינים, רובם בתנועת העבודה, רבים — בהתישבות העובדת. מחלת בעלה, אשר ממנה לא יקום, מאלצת את המשפחה לעבור לגבע. לאחר כשנתיים הבעל מת והריהי נשארת לבדה. אומץ לבה לא עזבה. כתמיד — ערה ומעורה בכל המתרחש. שומרת על עצמאותה לגבי כל השאלות וממשיכה לחיות כהבנתה וכמושגיה. וזאת, לעתים, על אף לחץ הסביבה והקרובים.
מלחמת העולם השניה ושואת העולם והעם. מתיחות פנימית מתמדת ואמונה ותפילה לנצחון הצדק. מקבלת את צו המאבק לאחר המלחמה, כדבר המובן מאליו.
וכשפורצת מלחמת העצמאות — רבים מנכדיה בשורות. דאגה מכרסמת בלב. אבל אין תלונות — חובה היא ויש למלאותה. ורק הלב הומה פנימה.
מות נכדה יובל במלחמת העצמאות — מכה אנושה לה. היא נשברת, אם כי דבר לא התערער בהכרתה ובעקרונות חייה, ורק התכנסות יתר פנימה ותשישות גופנית גוברת.
גם לעת זיקנה מופלגת — מאמץ עליון לא להיזקק לבריות ככל האפשר ולא ליפול למעמסה. זוהי משאלתה הבוערת ואדיר חפצה, בשארית כוחותיה משתדלת להגשים עקרון זה בחיי יום־יום ועד הסוף. שכל בהיר והסתכלות חודרת. אופי ספקני־פילוסופי ללא השליות־שוא. ראתה את החיים ואת המוות בעין מפוכחת, נבונה, אך ללא מורא ופחד. ידעה שלא לעולם חיים ורק בקשה אחת היתה לה מיד גורלה: למות כאשר חיתה מבלי לגרום טרדות לאיש.
ואכן שיחק לה מזלה...
בת פ״ה שנה היתה בהסתלקה.
א. נ.