הסבתא שלנו זיכרונה לברכה
(שנה לפטירת הסבתא קיפר)
כקטון קומתה ודל גופה, כן גדולה ברוחה ואיתנה בשכלה היתה.
מדי עברי ע״י חדרה הקט, בו עברו עליה עשרים שנות חייה האחרונות בינינו — אראה אותה עומדת על מפתנו וסוקרת במבטה החודר והפקח, את פני גבע. איך השכילה לחדור ולהכיר את חיינו! ״גבע בשבילי״ — היתה אומרת, ״זוהי אוניברסיטה גדולה, בה ניתן לי לראות ולעמוד על חיי אדם יום יום בעבודתו ויצירתו, על כל עליותיו וחולשותיו״. וידעה גם ידעה לבקר חריפות.
לא פעם היתה אומרת: ״אל תבזבזו את כוחותיכם לריק, שמרו על הקיים והיסוד כי זהו החשוב מכל״.
ומה ידעה לכבד ולהעריך את המסירות והרצון הטוב המפעם בלב החברים לשפר ולשכלל את ביתם־קבוצתם. מדי דברה על אדם היתה תמיד מגלה בו את הצדדים הטובים ופחות שמה לב לשלילה שבו.
ואם גם היה מישהו מקל ראש לצו "והדרת פני זקן" כלפיה, היתה תמיד מוצאת נימוקים לסלוח לו...
בבואה לגבע והיא אז בת ששים וחמש — עוד טרם ידעה לדבר עברית, וגם קרוא וכתוב לא ידעה. והיא מחליטה שעליה להשתמש בשפה המדוברת בחברה וגם לדעת לקרוא בעתון ובספר. ומשהחליטה — באיזו עקשנות והתלהבות היא מבצעת את זאת. היא משיגה לה ספרי לימוד של כיתה א', מבקרת בשיעורים של חברת הנוער העולה שהגיע אז לראשונה לגבע, וממשיכה את לימודיה לבדה בחדר, בצרפה אות לאות ומשפט למשפט ומגיעה לקריאת עתונות יומית וחוברות שונות ועד לספר טוב הגיעה.
למרות היותה בקבוצה קרוב לעשרים שנה — היה לה אורח חיים משלה: פשטות והסתפקות במועט, וכך נהגה עד יומה האחרון.
וביום האחרון לחייה סידרה כרגיל את חדרה המצטיין בנקיונו המופתי, והיה בו גם משהו בלתי רגיל: פרשה וקישטה במפיות ממלאכת יד נינותיה, התלבשה חגיגית, כאילו היתה מוכנה לקבל פני אורחים, והלכה להביא לה את ארוחת הערב כמנהגה מאז.
אך בדרך חזרה — כשלה ונפלה ולא הוסיפה קום...
באותו ערב אמר עליה אחד ההורים: ״אכן חיתה יפה ומתה יפה!״
יהי זכרה ברוך.
חנה נחשון