דברי הערכה על שמואל קופל
כתב יוסף גוריון
שמואל בא אלינו בדרך שונה משבאו חברים אחרים. בודד ויחידי הגיע אלינו בדרך אקראי. הוא לא היה קשור לתנועה הקבוצתית או לאיזה זרם ממנה. היה חבר לקבוצה אחת מבין קבוצות הפועלים שהתארגנו באותה תקופה לעבודות בנין בעיר. אחרי שעשה שנה אחת בחיפה יצא לתור את הארץ. נקלע בדרך סיוריו לגבע, המקום קסם לו. ביקש להישאר לשנת הכשרה אחת. מבוקשו ניתן לו.
את חברי גבע הוא לא הכיר מקודם. לא היו לו בינינו אז לא בני עיר ולא בני ארץ מוצא אחת. "קבוצת הגבעה" אז בת שנתיים בסך הכל. חוט של חן מיוחד נמשך עליה מימיה הראשונים. נקודה זעירה בת שלושים חבר וחברה, עם חמישה שישה ילדים, חצר קטנה ומרובעת, נקיה ומסודרת, ארבעה צריפים לענפי המשק ושלושה צריפים עם כמה אוהלים במרכזם , לצרכי האנשים. שדותיה נקיים, מעובדים. שדרת עצים ממזרח והתחלת כרמי גפן וזית ממערב. אנשיה רובם בני העליה השניה "ותיקים" יוצאי רוסיה ואוקראינה, עשירי נסיון עבודה בחקלאות, מלוכדים ומגובשים טווים חלום יצירת חברה אינטימית ואורגנית וחותרים להגשמתו תוך שמחת חיים והתלהבות חלוצית המיוחדת לבני העליה השניה של אותם ימים.
שמואל העלם בן העשרים, החלוץ הצעיר אשר נסיון עבודת שנה בעיר הורהו כי את המהפכה השלמה בחייו הוא יגשים אם יפנה אף הוא אל הכפר ואל הקבוצה החותרת לקראת פתרון יסודי לחיי העם והגשמה לפרט המחפס, מבוא למשאלותיו הסוציאליסטיות, נכסף אל חברת אנשים מבוגרים ממנו, נמשך לנקודת ישוב בה נרקמים התאים הראשונים של הוי חדש, בה נובטים הניצנים של ערכים אנושיים ולאומיים חדשים.
גבע קסמה לו ובה החליט לקשור את עתידו. שנותיו הראשונות בגבע לא הספיקו להביא לידי המזיגה הנאותה בינו לבין החברים, לא תמיד הובן כראוי. ההבדלים באופי, השוני הרב שבחינוך ובמקורות היניקה, הגישה שלו הקלה והשטחית למראית עין לענינים ולעבודה, גישה שסיבתה נעוצה בגילו הצעיר, בהעדר נסיון חיים ובתכונות נפש- הביאו לידי היסוסים בדבר קבלתו כחבר. אולם שמואל תקיף בהחלטתו להיצמד למקום הזה ויהי מה. תובע עוד שנת נסיון ועוד שנה עד שנקלט ומתקבל.
מאז, עשרים ושתיים שנה עשה שמואל בגבע, נאחז ונתערה במקום על אף הקשיים המרובים שנתקל בהם ואי ההבנות שמדי פעם נתעוררו בינו לבין החברים. עשרים ושתים שנה, ימי חיי דור, היה שמואל איתנו. פעיל וער בכל שטחי החיים. גילה יכולת רבה בעבודה לענפי המשק השונים וערות בחיי החברה ובאספות הקיבוץ. בכל ענף יד לו, בכל בנין שהוקם ע"י החברים חלק לו, בורות לנטיעת הזיתים ועצי הפרי, חפר , בפלחה עבד והצטיין בעגלונות, בגן הירק ובהשקאה, במספוא ובתפוחי אדמה ובכל גילה יכולת וכישרון.
אולם בכל מעשיו היה משהו מיוחד, "שמואלי", משהו נבדל מהרוח הכללית שלא תמיד הובנה על ידי החברים ולפעמים גרם גם להערכה שלילית. יתכן שהמיוחד שבשמואל היה הדם הגויי שזרם בעורקיו, זה שנסך על פניו מראה ארי כל כך וזה שנטל ממנו חלק ניכר מהתכונות היהודיות. הוא לא אהב לבטים והתחבטויות. תפיסתו את החיים היתה תפיסה של אדם השלם ברוחו, הנכון לקבל מיד החיים את כל הניתן מבלי לחקור הרבה, מבלי לתהות ולהתלבט. אכן לפעמים היה בגלל זה נופל לפח, אולם יוצא אף ממנו בשקט, מבלי שנזדעזע ונתערער. בשיחות הקיבוץ היה מביע דעותיו בפשטות וכל סבך שנראה בעיני אחרים כבלתי ניתן להתיר היה פותרו בקלות. הוא אהב את העבודה הפיסית, ההליכה אחרי המחרשה, ועשה כל עבודה בקלות ויחד עם זה בקפדנות ובסדר, אולם לא סבל כל מאמץ החורג ממסגרת שעות העבודה המקובלות. כאותו בן לעם היושב לבטח על אדמתו ועושה את עבודתו בדרך שיגרה, כאשר עשו אבותיו, שידעו כי עת לכל דבר, עת לעבוד ועת לנוח וליהנות מן החיים. כאן אולי מונח מקור אי ההבנה ואי הערכה. אנו עם פזיז, אנו מחשבי חשבונות, אנו תובעים מאמצים, עושים ימים כלילות והוא עושה בבטחון בשעות עשיה קצרות ללא מאמצים יתרים.
שמואל שפע כוחות עלומים תמיד. הם ניתנו לו והוגשו לו מלוא הטנא ולא עזבוהו אף בימי מחלתו. היתה בו מזיגה נאה של נפש בריאה בגוף בריא. איך קרא הדבר שדוקא אותו הכריעה מחלה. איך קרה שהגורל התאכזר ככה לאדם, אשר תאוות חיים ותשוקת חיים איתנה ובריאה קוננה בו תמיד. הוא לא רצה להשלים עם גורלו בימי מחלתו. התכחש לידיעה שבלי ספק ידע על ימיו כי ספורים הם. המשיך לרקום תוכניות על שיבה למשק ולענף בו עסק ביתר מרץ והתחיל לטפל בתוכניות חדשות דוקא בערוב יומו.
יש משהו פטלי ואף סמלי בהתמסרותו למפעל להנצחת שמו של ינצ'יק ז"ל. שלוש שנים לאחר מותו של ינצ'יק התעורר שמואל לחשוב ולדאוג שישאר זכר ממשי שיוקדש לו.
קשר את התכנית עם הספריה ואולם המוסיקה העתידי של גבע , אשר חלם עליו. הזעיק חברים לעזרה כספית, אסף סכום ניכר, נשא ונתן עם אמנים על צורה ותוכן לאותו ארון ותבליט שרצה לבנות לשמו של ינצ'יק. בדברו איתי על תכנית זו בימי שהותו בירושלים תוך כדי הריפוי שקיבל , חשתי עד כמה נאמן ומסור היה שמואל לחבר הפשוט האלמוני, שלו הוצבה לו יד והיה לי הרושם שמתחת לסף ההכרה, פעל הרצון לתת דוגמא איך להציב יד לכל חבר שילך לעולמו.
עלינו יהיה להשלים ולהגשים את המפעל שיזם. היתה בו מידה רבה של סנטימנטליות שלא באה לכלל ביטוי אולי ביחסים היום יומיים אולם התגבשה ביחסו אל אמנות המוסיקה, אל הילדים והנוער אותם אהב בכל לב.
נותקה חוליה אחת מהשרשרת שלנו, המורכבת חוליות חוליות, מהן עבות וחזקות, מהן דקות יותר וחלשות, מהן עשויות חומר נוקשה, מהן עדינות ומתפרקות בנקל. עם כל חוליה הנופלת, נחלשת השרשרת ומתקצרת. הנדע לזכור כי כל כוחה של השרשרת שלנו הוא בגיבושה, בליכודה. הנדע לכבד כל חוליה בתוכה לאור אלו הנתלשות ממנה. הנדע לחשל אותה מחדש על ידי מזיגה נוספת ומחודשת של התכונות הצפונות בכל אחד מאיתנו, הטובות והרעות גם יחד. אין כוחה של חברתנו הקיבוצית אלא במזיגה זו, ברוח האחדות, האהבה לזולת והעזרה ההדדית אותם צוו עלינו מתינו היקרים ובתוכם שמואל קופל, אשר זכרו לא ימוש מאיתנו לעד.
יוסף ג .