הנצחה בקבוצת גבע

לזכרו של א.מ. קולר

כתב יוסף אפרתי

לפני שבועות מספר סיפרה לי חנה, שבקרוב ימלאו לקולר שבעים שנה. דבריה הפתיעו אותי, שהרי לא נראה כלל כבן־שבעים. הבעתי את התפעלותי והערצתי, על שזכה בגיל זה לבריאות גופנית טובה ולרעננות ומרץ, ליכולת עבודה ללא לאות, בימים ובלילות ובעבודה המחייבת מאמצים פיזיים ורוחניים כאחת.

והנה בערב יום ט׳ בניסן פתחתי את הרדיו וזועזעתי, כפי שודאי כל אחד מאתנו זועזע, בשמעי על האסון המחריד ששם קץ לחייו בצורה כה אכזרית.

בזמן האחרון העסיקה את קולר בעיקת התודעה היהודית. הוא השתתף בכינוסי מורים, אישי ציבור ואנשי מדע, שדנו בבעיה זו. ושיתף גם את עצמו בבירורים אלה בעירנות רבה. הפעם נסע לירושלים לכנס לחקר התנ״ך ובדרך היה קרבן לתאונת־דרכים קטלנית...

ואני נפגשתי אתו בזמן האחרון תכופות. בשיחות אתו נוכחתי, שלמרות התלאות הרבות שפגעו בו בחייו, כאילו התאושש האיש, מרצו גבר, ער למתרחש בציבור, שקוע בעבודתו היום־יומית, כשהוא מוסיף עליה דברי פובליציסטיקה ועומק בעריכת מכתבי ברל. בזמן האחרון עוד הוסיף והטיל על עצמו את עריכת הספר לזכרו של יוסף גוריון  ועשה עבודה זו, מבלי להזניח את כל יתר העבו­דות שבהן עסק.

כחמישים משנות חייו עשה בארץ־ישראל, כל ימי היותו כאן קודש היו לציבור ולמפעל ציבור־הפועלים ובעיקר לחלק ההתישבותי שבו. אפשר לחלק את חמישים שנות חייו אלה לשתי תקופות: א) עד בואו לגבע, ו-ב) ימי חברותו בגבע.

 לאבא

כתבה רחל

אבא! לכתוב עליך... אתה, שידעת להספיד כל אחד, אתה, שידעת לתת ציון וכבוד אחרון למתינו בפינת העתון, והנה, נתיתםהעתון, ולא נותר לי אלא לכתוב עליך...  

רק לפני כמה שבועות פנה אליו חבר בחיוך על פניו: ״תפסיק לכתוב עלינו, ואז נפסיק למות!״. כן, אבא את שלו סיים...

אבל עוד לא גמר הכל, עוד עבודה רבה היתה לפניו! כאשר ביקשנו אותו לחזור כבר הביתה היתה תשובתו  ״איר אני יכול? יש לי עוד כל־כך הרבה מה לעשות, עוד רבה העבודה המחכה לי!״ בכל כינוס או פגישה ידע לנאום, להשתתף בויכוח, להביע דעה.אך בבית לא הירבה לדבר, וידענו כי כל רגע פנאי היה נפנה אל העתונים והחוברות למיניהם כי הרי צריך היה לקרוא בהם מא' עד ת' לכן לא תמיד ידענו את הנעשה בד׳ אמותיו.

וזכור לי מקרה שעלבו בנו עלבון קשה. אך אבא, כשם שהיה בריא וחסון בגופו, כן היתה גם נשמתו! הרחיק כל דבר מדכא מלבו, והסיר כל מכשול מדרכו כדי לא להפריעו בפעולותיו, להקים מפעלים נעלים ולבצע עבודות רבות והשובות. כמה התהלך גאה בספרו "יוסף גוריון", שהכניס בו את כל חום לבו ואהבתו לאיש.

נתיתמו מאות! כל אלה שהיו באים אליו, במשך כל השנים ועד יומו האחרון, לבקש עצה מפיו, מי בסידורו בעבודה, ומי בכל בקשה פרטית אחרת, ואשר לכולם נתן ידו, בשביל כולם היה לו זמן, ולכולם נתן עצתו ועזרתו.

לכן, תמיד היתה נחמתי מחזקת אותי בידעי כמה מכבדים ומעריכים אותו במקום עבודתו. ובכל מקום שהיה פונה ידעו לכבד את מעלותיו הנעלות והנאצלות.

רק לפני מספר שבועות כאשר ביקר אותנו אחד מידידינו, ואבא,נהנה בחברת נכדיו שכה אהב וכל־כך מלאו את נפשו, הצביע עליהם ואמר: ״רק בשבילם כדאי לחיות!״ והנה נאלמת!

בלבנו תישאר תמיד חסון, נדיב, טוב לב וישר דרך כמו שהיית.

גדול גדול הכאב!

רחל

 הנאמן

כתב אליהו נחשון

קשה היא הכתיבה על חבר שזה עשרות בשנים היית רגיל להת­הלך אתו, לשוחח, לשמוח ולתנות במשותף, והנה יום אחד, מבלי סיבה מובנת כלשהי — חסל ואיננו!

הנה זה קולר המתון, השקט, המשרה כמעט יראת־כבוד וכובד ראש במחיצתו — ודוקא לו אירע מה שאירע.

אכן ישנם פרדוכסים בחיי אדם, שקשה ליישבם וקשה לגרסם. הוא, שהיה מתריע כ״כ על הפחזות, על ההפקרות, על חסר אחריות וזהירות — דוקא הוא הוא שנפגע מתוך כל אלה באסון הדרכים ה­קטלני וחסר־השחר...

שנים חיינו יחד. לכאורה הכרנו זה את זה, אבל, כמו שקורה גם בחיי קבוצה — חי אתה עם חבר שנים ואעפ״כ אינך מכירו על כל צדדיו. ולפעמים נעלמים ממך דוקא קווי־דמות עיקריים, קובעים, בפרצופו הרוחני של החבר.

קולר היווה דמות שונה מרוב החברים בקבוצה. עם כל היותו איש־ציבור־וחברה — ועדים לכך העיסוקים שעסק בהם שנים כה רבות בצרכי ציבור וגם ההשתתפות הבלתי־משוערת של רבים ורבים באסון־מותו, עדים לכך המוני הידידים והמוקירים, שבקרוהו בעודו בחיים ואשר גם חלקו לו את הכבוד האחרון — אעפ״כ חי היה לו את חייו העצמיים, במבודד ובמופרש מהסובב אותו, בעולם מרוחק כאילו, בתחום של מושגי־חיים וערכים משלו. דומה היה כאילו נישא הוא מכל הסובב אותו, משקיף ממרום משלטו שלו המבודד, על פני החיים והמונם, בודק ובוחן אותם בעינו שלו ורואה אותם מזוית־ראייה משלו המיוחדת.

מדבריו

(הננו נותנים בזה את גוף ההרצאה שקולר צריך היה להרצות בכינוס הארצי השישי לתנ״ך, שאליו נסע אך אליו לא הגיע...)

נשוב אל התנ"ך

עובדה היא, כי כינוסי התנ"ך, הנערכים מזה שנים בחודש ניסן בירושלים, עולים משנה לשנה בתכנם וברישומם ובריבוי המשתתפים בהם. אות הוא לחיוניותם הרבה של הכינוסים האלה וההד העמוק שהם מוצאים בלבות הציבור בישראל.

ביומני מעת הכינוס האחרון, בימים ח׳—י״א ניסן תשי״ז, מצאתי כתוב: ״...היו אלה ימי התעלות וזיכוך לאדם ואות לאפשרויות גנוזות״.

א. צמאון לדבר אלהים

בכינוס של תשי״ז, אשר התקיים באולם ״בניני האומה״ הנרחב, היה רב־רושם המראה של הקהל הרב והמגוון (שנאמד ב־2000), אשר מילא כמעט את האולם ואשר התמיד כמעט ללא הפסק בכל משך הכינוס. בלטה רב־גוניותו של קהל המשתתפים, מחוגים וגילים ועדות שונים — אנשים ונשים, זקנים וצעירים, חרדים וחפשים בדעות. ביניהם — רבים חברי קיבוצים ומושבים מכל קצוי הארץ, וכן מחוגי עובדים, מורים ותלמידים מערים ומושבות, אשר נטשו עבודתם ומשלחי־ידם ובאו לשמוע דברי תורה, אך המפליא מכול, כי הרוב של יושבי השורות והמקשיבים בהתמדה היו צעירים וצעירות, מהם בגיל צעיר ביותר. רבים מהם — ספרי תנ״ך בידיהם ורושמים במחברותיהם, והם מהמתמידים בישיבות הכינוס והמקשיבים ללא ליאות למרצים. המחזה הזה של ריבוי הנוער בכינוס התנ״ך, בימים ובערבים, בעצם ראשית האביב בארצנו, בכוחו היה לעורר השתאות רבה בעיני המשקיף מן הצד: מנין לנוער תוסס ומתרונן זה המשיכה והענין לספר־הספרים העתיק שלנו, שהוא לכ­אורה כל־כך רחוק מאתנו, מחיינו המתהווים כיום הזה, מכל אשר מסובב אותנו וממלא את ישותנו בזמן הסוער הזה? מנין ההתרפקות הזאת על התנ״ך וההיצמדות אל עולם התנ״ך באולם הזה במשך ארבעת ימי הכינוס, מצד עולי־ימים, אשר לכאורה מקומם צריך היה להיות בין חבורות הטיילים הרבים ברחבי ארצנו בתור האביב הזוהר והמרנין הזה?