רגעים עם זאב
כתב אבשי בן יהודה
כשהתחלתי בכיתה ט' לעבוד בדיר, זאב כבר היה בצוות המוביל (עם אורי הררי ויואב נחשון), שעבד בהרמוניה מופלאה הרבה שנים, וזכה להישגים יפים.
זאב אהב בעיקר ללכת למרעה עם כלבת הרועים נֶלִי, וחזר תמיד עם סיפורים. אחרי כשנה, השלמתי את חוק לימודי בביה''ס (זמנית), ועבדתי קבוע בדיר, עד הצבא. זאב לימד אותי ללכת למרעה, על כל הסודות הגדולים והקטנים, והיו לנו הרבה שעות יחד במרעה ובשאר עבודות בדיר. אני זוכר, בימי השרב הכבדים, מכון החליבה הישן היה לוהט מחום, וזאב היה מביא למכון ממטרה, ומפעיל אותה. היינו נשארים בתחתונים בלבד, ורק כך אפשר היה לעבור את החליבה בשלום.
בחברת הילדים, היינו מרבים אז בטיולים, וזאב היה שֵם נרדף לטיול. הערצנו את ידיעת הארץ הנרחבת והמעמיקה שלו, ואת כושר הניווט שלו, בכל מקום ובכל מצב. אני זוכר טיול לגליל שהסתבך, בגלל החום העז שגרר מחסור במים, וההחלטה להפסיק את המסלול המתוכנן. אבל האוטו חיכה לנו במקום מרוחק, ליד הדולינה של סאסא, ואמצעי תקשורת -כמובן שלא היו אז. זאב, ללא היסוס, לקח כמה מתנדבים, יחד טיפסנו על הר אדיר, ומשם גלשנו לדולינה, הגענו אל האוטו, ונסענו לנקודת המפגש החלופית שנקבעה.
כשהתחלתי לעבוד בשקדים, זאב כבר היה 'הזקן' שבחבורה, ולכן, גם נשמר לו קבוע מקום הישיבה ליד הנהג בג'יפ (תוך הקפדה שהוא לא יהיה הנהג). זכורות לי כמה מהאמירות שלו שהפכו לנכסי צאן ברזל בענף, למשל ''דבר ראשון - אני לא מודה''. זכור המקרה, בו נפל מעץ תמר, ובעודו באוויר, צעק "לא היה!". לזאב היו כמה תחומי התמחות בענף, בעיקר טיפול במטעים צעירים והַרְכָּבוֹת. אפשר להגיד, שכל עצי השקד הקיימים במטעֵי גבע - עברו תחת ידיו המסוּרוֹת, והם מַצֵבוֹת ירוקות וחיות לפועלו. גם בשטח ההרכבות, אותו למד מדניאל רז, הגיע להתמחות גבוהה ביותר, ובזכותה פיתחנו את הטכניקה: קונים שתילי כַּנוֹת, שמחירם חצי ממחיר שתיל מורכב, וזאב היה מרכיב אותן בשטח, מענפים שהבאנו לו, לפי דרישתו, מהזנים השונים, וההצלחה היתה קרובה למאה אחוזים.
יש לי הרבה 'שעות זאב' בעבודה משותפת עם זאב, בטיפול במטעים הצעירים, ותוך כדי כך נפרשה לאוזני פרשת ילדותו בשואה, ומסעו המופלא ממקום למקום, בבריחה מתמדת מהנאצים המתקרבים. פעמים רבות ביקשתי ממנו לתעד את קורותיו בשואה בווידאו, כולל פעם אחת שאמרתי לו, אקח אותו על חשבוני לאירופה, כדי שיספר את הסיפור במקומות בהם התרחש, אבל הוא תמיד סירב.
אחרי שאורי שָלֵו ז''ל נפטר, הבאנו את סיפורו בשואה, כפי שסיפרה לנו רחל אשתו וילדיו. זאב בא אלי, אחרי שצפה בסרט, ואמר לי, שהוא החליט שהוא לא רוצה שיספרו את סיפורו אחרי מותו, ושאבוא אליו, ואֲצַלֵם אותו מספר את הסיפור. אבל בתנאי - שלא אַראה אותו לאיש - אלא רק אחרי מותו.
באותן שנים, הקמנו את כל המטעים הקיימים בגבע. חלק חשוב בהקמת המטעים היה - נסיעה למשתלות לפרקים, כדי לבדוק שהשתילים מטופלים לשביעות רצוננו, ובעיקר כנראה, כדי לשלב בהזדמנות זאת טיולים באזור הנרחב של המשתלה. זאב היה בוחר מבעוד יום, מסלול אותו הכיר או שמע עליו, כולל בד''כ גם מקווה מים, בו אפשר להתרחץ, ובמסגרת זאת, הצטבר אצלי מידע נרחב על מקומות יפהפיים ברחבי הצפון - מראש הנקרה במערב, ועד מושב נוב ברמת הגולן, וכל המקומות היפים באזורם. בדרך, הייתי שומע סקירות נרחבות על ההיסטוריה של האזור, אלפי שנים אחורה. ככה עברו השנים, המטעים הוקמו בטיפולו המסור של זאב, והזמן רץ. המטע האחרון שהקמנו יחד, היה פרדס האוֹר על יד בית הקברות, שזאב הופקד על הטיפול בו, או כמו שאמרתי לו "אתה תהיה האבא של הפרדס, ואני הסבא". לאט לאט הבחנתי: זאב, שמעולם לא בחל בשום עבודה קשה, מבקש להעביר אלי עוד ועוד עבודות שהוא לא יכול לבצע. ואז, הוא עבר לטפל בהרכבות ב'מטע החלומות' כפי יכולתו, עד תשו כוחותיו, בגלל המחלה הארורה ממנה סבל, והוא נאלץ לפרוש.
המון זכרונות יש לי במטעים הרבים מזאב, והם עולים בראשי כל יום, בנוסעי במקומות בהם עבד ופעל שנים אינספור. קשה היה לראות אותו דועך בקצב שהפתיע את חבריו הרבים וידידיו, עד הסוף המר.
יהי זכרו ברוך, ושמו נלחש בפי הרוח בעוברה בין עצי השקד שכה אהב.
אבשי