הנצחה בקבוצת גבע

 חיים קארו

כתב דוד שטנר

תשעים שנות חיים ותרבות היו לחיים קארו, תשעים שנים מאז נולד בברלין של שנת 1915 ועד לקץ ימיו פה בגבע.

אם יש את נפשך לדעת מאין שאב חיים את רוחו, לך לבית הוריו, ביתם של עליזה ואמיל לבית קארו. בבית האמיד הזה תמצא ילד יהודי ההולך יום-יום לבית-ספר עברי, המלמד בשפה העברית, שם היה חיים לחניך מחזור א׳, הסופג תורה עם דרך ארץ. בבית-ספר זה ניבנה היסוד המוצק שלו כאיש תרבות, יסוד שנוספה לו אחר-כך רוח ההשכלה שנשבה בגימנסיה הכללית שבה למד, כמקובל, 13 שנים של לטינית, יוונית, מדעים והשכלה עיונית רבת מעוף. שם בבית-הספר, גילה את אהבותיו הראשונות למוסיקה הקלאסית (כמובן) שאין כמותה לנפש האדם, ולמתמטיקה, שאין כמותה לחידוד עיוני מופשט. חיים והמספרים והנוסחאות החידות והפתרונות, וחיים של הצלילים, ההרמוניה והשקט המפעים שבהם, היו לאישיות אחת שלמה. אהבות ישנות אלו למדע ולמוסיקה, לא נשכחו ואף גדלו והתרחבו ברוחו במשך השנים. ״אהיה פיסיקאי או מוסיקאי״, כך חשב לו חיים, ברוך הכשרונות.

הכל נראה ורוד, ורוד מדי במציאות של הנאצים שמילאו את רחובות ברלין. אמו של חיים ובן זוגה המרשטיין, הזכור לטוב, השכילו לקרוא את הכתובת שעל הקיר, עזבו את ברלין של 1933, ששום דבר טוב לא יצמח ליהודים שבה, והגיעו ארצה. היטלר עלה לשלטון, והם, להבדיל, עלו ארצה. לאחר ימים הגיע לכאן גם חיים בנם, כדי ללמוד חקלאות במקווה-ישראל המיתולוגית. כאן, ב״מקווה״, יחד עם חבריו ילידי הארץ (מהם יוזכר גיורא זייד), כאן ניבנה חיים החקלאי, איש האדמה, השדות, העצים ואיש ארץ-ישראל. חיים הפך לתלמיד מצטיין בכל אשר למד. נדגיש: ״מקווה״ הוא לא סתם בית-ספר, ״מקווה״ היא השקפת עולם סדורה, אותה נשא לגבע בתום שלוש שנות לימודיו.

 4.8.1953

לכבוד                   

״הכורמים״               

קבוצת גבע               

חברים יקרים,            

במסיבת גן, שסודרה ע״י ארגון אמהות  עובדות, סניף תל-אביב, בגנו הנהדר של שר החוץ שלנו, הוטל עלי לייפות את  השולחנות בפירות, ולשמחתי הגדולה  פתחתי ארגז ענבים ובו מצאתי את הפתק  שלכם, בו אתם מבקשים את הצרכן,  שישחק לו המזל לאכול מפרי עמלכם, להביע את דעתו על הזן החדש.   

שר החוץ, משה שרת, כל החברות והאורחים, ביקשו ממני למסור לכם על ההתפלאות שלהם, גם על הגודל וגם על  הטעם המעודן של הפרי הקרוי על ידכם:  ״גבע״  -  ולברככם ב״תחזקנה ידיכם.״

              בברכת חברים

                 פניה ארזי

 מדבריו

הקטע הבא לקוח מתוך מאמר לו קרא חיים: "ליסודות ראשונים"

שיתופיות מלאה

 הרעיון הקבוצתי - שכל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו - טרם אבד עליו הכלח. אלא שלשם הגשמתו נחוצה רמה תרבותית גבוהה, והיא איננה תמיד. וזהו גם אחד הליקויים החמורים אצלנו בקבוצה. אנשים צריכים ללמוד כיצד לחיות יחד ולא לעסוק בקטנות. חיי יום־יום אינם מקילים על זה. השיתוף צריך לחול לא לגבי נכסים בלבד, אלא להתבטא גם באחריות ובעול. ובעיקר ־ בכל דבר לא-נעים ובלתי-נוח, וזה איננו. נוחיות של סידור-עבודה או שיקולים משקיים, גוברים על הצדק החברתי. והחשבון הרחוק הוא של הפסד. נזכר אני במימרה של גנדי, אם כי לא אוכל לבטאה בניסוחה המדויק: ״אל תעשה כל רע, אפילו אם תצמח מזה טובה זמנית״. זה גם נכון לגבי חבר, שגלגלי הקבוצה עובריםעליו ופוצעים אותו בגלל כל מיני שיקולים לא-חברתיים. עלינו להחזיר את עטרת־רעיון השיתוף המלא ליושנה, גם במובנו של שיתוף-בסבל, כי בנפשנו הדבר. הרבה מאי-שביעות הרצון הקיימת אצלנו - מקורה בחוסר שמירה קפדנית על רעיון זה. אני עצמי, דרך אגב, אינני גורס שיתוף המלווה דווקא הצטופפות של חברים בחדר-האוכל, כי ההווי הזה הוא לרוב ריק וחסר-תוכן חברתי או תרבותי. אם אין מתכנסים בחדר-האוכל לשם הרצאה, לימוד או שירה, למשל, מוטב שכל חבר ישב בחדרו ויתמסר לדבר-מה, המעלה את רמתו התרבותית והשכלית. כי בלי שני דברים אלה אי־אפשר לחיות חיים מלאים בקבוצה״.

 (המאמר התפרסם ב״ניב הקבוצה״, בטאון ״חבר הקבוצות״, חוברת ב׳, מארס 1951, עמ׳ 41-43)

 קצת זכרונות של כורם ותיק

(נכתב והתפרסם בשנת 1963)

בחול המועד סוכות מלאו 25 שנים לעבודתי בכרם. בהזדמנות זו, ברצוני להעלות קצת זכרונות, בייחוד בשביל אלה שהיו אז צעירים, או טרם היו בכלל.

בהגיעי לגבע, בסוכות תרצ״ח (1937), ישר ממקווה-ישראל (לאחר שהייתי בשנת 1935 כחודשיים בגבע, בחופשה הגדולה ממקוה-ישראל), לא היה ענף הכרם קיים באופן נפרד. המטעים, ז״א הכרם, הפרדס והזיתים, עובדו ע״י צוות אחד גדול למדי, אם כי היו חברים אחדים שהיו קבועים רק למחצה באחד מענפי המטעים. בצוות היו: אלמליח, הורביץ, יעקב, פרידה רדין, פניה, צבי כהן, נחשון ידין, שניאור, זלמן, יונה, עתניאל ואני. היו עוד שלושה חברים שעזבו אותנו בינתיים - בצלאל, אליהו ויצחק פרילינג. בזמנים שונים עבדו גם עוד חברים במטעים, ביניהם אריה זבולון, שקיבל עליו את הפרדס הנסיוני. מלבד כל אלה עבדו במטעים קבוצת בנות צעירות, ילידי המקום, נוער עולה או הכשרה, ביניהם מי שידועות כעת כרות זיו ורחל קארו. אלמליח היה עובד לרוב עם הבנות בטיפול והיה מסביר להן במשך כל היום שאסור לדבר בזמן העבודה, ולכך היו גם תוצאות משביעות רצון.