קצת זכרונות של כורם ותיק
(נכתב והתפרסם בשנת 1963)
בחול המועד סוכות מלאו 25 שנים לעבודתי בכרם. בהזדמנות זו, ברצוני להעלות קצת זכרונות, בייחוד בשביל אלה שהיו אז צעירים, או טרם היו בכלל.
בהגיעי לגבע, בסוכות תרצ״ח (1937), ישר ממקווה-ישראל (לאחר שהייתי בשנת 1935 כחודשיים בגבע, בחופשה הגדולה ממקוה-ישראל), לא היה ענף הכרם קיים באופן נפרד. המטעים, ז״א הכרם, הפרדס והזיתים, עובדו ע״י צוות אחד גדול למדי, אם כי היו חברים אחדים שהיו קבועים רק למחצה באחד מענפי המטעים. בצוות היו: אלמליח, הורביץ, יעקב, פרידה רדין, פניה, צבי כהן, נחשון ידין, שניאור, זלמן, יונה, עתניאל ואני. היו עוד שלושה חברים שעזבו אותנו בינתיים - בצלאל, אליהו ויצחק פרילינג. בזמנים שונים עבדו גם עוד חברים במטעים, ביניהם אריה זבולון, שקיבל עליו את הפרדס הנסיוני. מלבד כל אלה עבדו במטעים קבוצת בנות צעירות, ילידי המקום, נוער עולה או הכשרה, ביניהם מי שידועות כעת כרות זיו ורחל קארו. אלמליח היה עובד לרוב עם הבנות בטיפול והיה מסביר להן במשך כל היום שאסור לדבר בזמן העבודה, ולכך היו גם תוצאות משביעות רצון.
בכל שבת התקיימה ישיבת הנוטעים במתפרה, שהיתה אז במקום שנמצאת היום הסנדלריה. כולם ישבו על כסאות, חלק ליד מכונות התפירה, והיו קובעים את סידור-העבודה. מבחינה מסוימת היה הזיווג מוצלח, כי שלושת הענפים היוו מקור עבודה רצוף גם לבחורות. אך מצד שני היה הצוות כה גדול והעבודות כה רבות, שהיה צורך במסדר עבודה מוכשר כדי להשתלט על כל הצוות, לבצע את כל העבודות וגם לעמוד בפני מסדר העבודה הכללי, שהיה נוהג לומר: ״צריך רק אחד או שניים למטבח או לטיפול בילדים״. בסופו של דבר פקעה סבלנות הנוטעים מהמימרה: ״אחד מכם״, והוחלט להפריד את הענפים כדי שמסדר העבודה ידע בדיוק במה הוא פוגע. וכך נשאר המצב, עד שנולד לנו למזל טוב בשנת 1957 מטע אגסים קטן. כיוון שנולד בכרם, טיפלו בו הכורמים, והוא גדל והשמין עד שהוא מעמיד כיום את אימו בצל...
במשך 25 שנות עבודתי בכרם, קיבלו עשרות אנשים הכשרה בכרם: בני נוער-עולה, בודדים, ילדי המקום - רבים מהם מוסיפים לעמד במטעים. אחד מהם הוא אברי צור, מנוער ג׳, מזכיר ארגון מגדלי פירות. אם תשאלוני, מה עשה עלי בזמנו את הרושם הגדול ביותר בגבע, הרי שהיתה זו החצר המרובעת, הנקייה, שגבולותיה היו: רפת א׳ ו-ב׳, האורווה, סככת הטרקטורים, בית המלאכה הישן והלול. באמצע עמדו עגלות הארגז, מסודרות בקו ישר, כמו חיילים, ומסביב הכל חלק ונקי. בסככת הטרקטורים שכנו שני ״קטרפילרים״ (20 ו-22). אחד מכרנו כעבור שנים למעיין-צבי, ואת השני אפשר עוד לראות באחד מגני הילדים.
באותה סככה, שהשתרעה בין האורווה למכבסה, היה גם מחסן הנוטעים, ושם היו עושים בחורף הרכבות.בכך עזרו בעיקר ילדי בית-הספר, ביניהם היו שלוש ילדות שלא הפסיקו לפטפט ולצחוק - רותה טרטקוב, אורה לוין ורחל קולר. הספקים גדולים לא היו שם, אך מצב הרוח היה טוב. בשנים יותר מאוחרות היינו עושים את ההרכבות על עליית הרפת. הורביץ היה קורא לפנינו סיפור ואנו חותכים כנות, אצבעות ואפודות. לא פחות שמח היה בקיץ בבציר. מושגי המרחק היו שונים מאלה של עכשיו. לכרמים ה׳ - ו', שהיו במקום מחנה הנח״ל של היום, היו לוקחים אוכל מהמטבח, שהיה במתפרה הגדולה של היום.
את הענבים הובילו עם חמור. את אחד החמורים הטובים ביותר קיבלנו מ״פלגת הלילה״ של וינגייט, שחנתה בגבע. הם תפסו את החמור על-יד צינור הנפט, בשעת קרב עם ערבים מחבלים. יום אחד הוציא אלמליח, כדרכו, את החמור מהאורווה, כדי להשקותו לפני העבודה, אך החמור נבהל ממשהו וברח לכיוון בית-הספר. שניהם רצו פעמים אחדות סביב לבית-הספר, עד שלפתע החל אלמליח לרוץ בכיוון ההפוך. החמור כמעט נתפס, אבל ממש ברגע האחרון הרגיש בתרמית, והסתובב. שעה שלימה ארכה הרדיפה עד שהבאנו אותו, יגעים, לכרם.
אם להשוות את הכרמים של אז ועכשיו, הרי שאז הם היו יותר רומנטיים. כל הכרמים היו בשיפועי הואדי, בין גבע לכפר-יחזקאל. החלקות והשורות לא היו שוות וישרות, אלא בהתאם למצב הטופוגראפי. היו גם שטחי מר ביניהן, ובהם פרחים יפים שפרחו באביב. כיום הכרם הוא יותר חרושתי. הדרכים, החלקות והשורות ישרות, רוב העבודות ממוכנות. העובדים כיום אינם יכולים לתאר לעצמם, עד כמה קל יותר לעבד את הכרמים עכשיו, לעומת הימים ההם. אימת העשבים אינה רובצת עלינו אז לא היה שמן ריסוס נגד עשבים, והרבה ניכשנו במעדרים וקצרנו בחרמשים. גם טרקטור אי אפשר היה להכניס לכרם, וחרשנו ב״יחידה״ וב״אביב״ בזוג. העמסת זמורות אחרי הגיזום היתה עבודה קשה. כיום עובדים במכסחת והיא מרסקת את כל הזמורות בשורות. גם המלחמה במזיקים ובמחלות נעשתה ממוכנת והרבה יותר יעילה. אפילו ההשקאה בתלמים קלה יותר מאז.
כל ההקלות האלה השפיעו, כמובן, גם על ההספקים, וכיום מבוצעות כל הפעולות ביתר מהירות. אך בכל זאת אין המכונה יכולה להחליף לגמרי את האדם במטע, כמו בענפים אחרים, ותמיד תישאר עבודת-ידיים רבה. ואת עין האדם לא יחליף דבר לעולם.
חיים קארו