יצחק קייצקי
נולד בלטביה 17.03.1911
עלה לארץ 1936
נטמן בגבע 15.11.1985
ב' בכסלו תשמ"ו
על קברו של יצחק קייצקי
כתב שניאור
נגדע ונעקר מנופה של גבע עץ עבות שהיכה שרשים עמוקים בו. היה אדם, אשר היווה חלק אורגני מנופה החברתי של גבע. והנה פתאום נדם הלב, עמד מפעום ולא עזרו מאמצי הרפואה המודרנית - והאדם איננו עוד.
יצחק חברי, רק תמול שלשום ממש ישבנו ותכננו, אנו חברי גורדוניה בגבע, לציין את מלאת 50 שנה של היותנו, חברי גורדוניה מליטא ומלטביה בגבע. החלטנו לשתף בציון מאורע היסטורי ותנועתי זה גם את אלה שעזבונו, אבל שמרו על קשר אתנו. רצינו לסכם לעצמנו מסכת חיים נפלאה וחשובה שתחילתה בסניף התנועה בגולה, דרך ההכשרה על כל גלגוליה ועד לחברות בגבע, בארץ ישראל, אליה נכספנו ושבה הגשמנו בצורה הפשוטה ביותר אך הנעלה. היינו ליהודים חלוצים שמגשימים הלכה למעשה את הציווי העליון בתנועה - הגשמה אישית - לעבוד, להיות אכר יהודי במולדתו המתחדשת, לחיות בקבוצה, לשאוף ולהגשים חיי עבודה, שיתוף ושיוויון.
אבא
חייו של אבא היו מלאים בעשייה ועשירים בתוכן. מעת שעזב את בית הוריו והלך לתנועה ובהמשך עם עליתו לארץ והשתקעותו בגבע, האמין והתמזג בשלמות בדרך חיים זו.
אבא היה שלם עם עצמו ועם בחירתו, ובבית היה תמיר ברור שכל עבודה וכל עיסוק למען החברה, הקבוצה והמפלגה הם בסדרי עדיפות ראשונה, ואנו גדלנו בידיעה שכך צריך להיות, שלאבא צריך לתת חופש פעולה. לא תמיד היה קל, ולאמא בוודאי היה קשה, אבל האמונה של אבא סחפה את כולנו וגרמה לנו להעריך ולהאמין בדרך חייו. אבא אהב לעבוד ובכל עבודה שעסק הכניס את כל נשמתו, אם בעבודה בפלחה - כמה היה גאה כאשר הגיעו הטרקטורים הראשונים ולאחר מכן הקומביין הראשון, והוא היה לו הכבוד לעבוד עליהם בין הראשונים. ובהמשך באסם התבואה שהתפתח בתקופתו למרכז מזון מודרני ובשנים האחרונות בנגריה. בכל עבודה היה משקיע מחשבה רבה בלימור הנושא, בקריאת חומר מקצועי, מיד היה הבית מתמלא ספרים מקצועיים וחוברות הדרכה. הוא היה שואל שאלות ומנסה לקדם את העניין מבחינה מקצועית. אבא האמין שאדם צריך לתת עצמו למען החברה בה הוא חי וטען כי מי שנותן - מעשיר את חייו. וכך גם נהג במשך כל השנים; קיבל על עצמו תפקידים שאותם מילא במסירות לאחר שעות העבודה - היה מזכיר בגבע, מרכז וועדות ותקופה ארוכה מרכז ועדת תרבות. קיבל על עצמו כמה פעמים הדרכת הכשרות שבאו לגבע ואף יצא לעזרה בהקמת קבוץ גבים בנגב. ובשנים האחרונות יצא לעבודה בתנועה ועסק בקליטת עולים מרוסיה. עיסוקים אלה אהב והם נתנו לו סיפוק רב. היה חשוב לו להשפיע, להיות בעל דעה בחברה.
בעולמו הפנימי של אבא שהיה חבוי ונסתר ואנו המשפחה היינו שותפים רק לחלק ממנו, היה צורך עז למלא את חייו בתכנים נוספים. בצעירותו למד נגינה על כינור. וכך, בבית, לא לציבור, רק בתחום המשפחה, היה מנגן לנו. אלה היו רגעים יפים, בעיקר בגלל שהנגינה היתה מלווה תמיד עם סיפורים על בית אביו ועל עצמו כילד וכנער, על חשיבות המוזיקה בחייו.
כך למדנו על חלומותיו ובדרך זו הסביר לנו את דרך חייו - וויתור על לימודים ועל התפתחות בעיקר כנגן כינור, והכל כנגד רצון הוריו, למען העליה לארץ.
במשך השנים נפסקה הנגינה, תמיד אמר: "בחרתי להיות פלח וידים של פלח אינן מתאימות לנגינה על כינור״.
ואבא, שכנראה היה לו צורך פנימי עז לביטוי עצמי, מצא כיוונים אחרים שהתאימו לדרך חייו. הוא היה בונה בעץ ובפיתוחי ברזל, בונה רהיטים לבית, קישוטים מיוחדים, מנורות יפות, מתקן לעציץ. כנערה כל הרהיטים בחדרי היו מעשה ידיו, והכל בטוב-טעם ובעבודה נקיה ויפה.
ובשנותיו האחרונות, לאחר שעות העבודה בנגריה, עסק בבנית מסגרות לתמונות, דבר שהשקיע בו הרבה מחשבה וזמן.
אבא באופיו היה פתוח לאנשים, תמיד סלחני ומוכן לשמוע. בשבילנו היה תמיד כתובת לדבר, לשמוע ולעזור.
ואני אשא עמי לתמיד, מצוידת בכלים שנתן לי לחיים - את טוב הלב עם העקשנות, את הפתיחות לאדם, היחס לעבודה ולחברה, היצירתיות, ואותם אעביר לבני.
אילנה