על קברו של יצחק קייצקי
כתב שניאור
נגדע ונעקר מנופה של גבע עץ עבות שהיכה שרשים עמוקים בו. היה אדם, אשר היווה חלק אורגני מנופה החברתי של גבע. והנה פתאום נדם הלב, עמד מפעום ולא עזרו מאמצי הרפואה המודרנית - והאדם איננו עוד.
יצחק חברי, רק תמול שלשום ממש ישבנו ותכננו, אנו חברי גורדוניה בגבע, לציין את מלאת 50 שנה של היותנו, חברי גורדוניה מליטא ומלטביה בגבע. החלטנו לשתף בציון מאורע היסטורי ותנועתי זה גם את אלה שעזבונו, אבל שמרו על קשר אתנו. רצינו לסכם לעצמנו מסכת חיים נפלאה וחשובה שתחילתה בסניף התנועה בגולה, דרך ההכשרה על כל גלגוליה ועד לחברות בגבע, בארץ ישראל, אליה נכספנו ושבה הגשמנו בצורה הפשוטה ביותר אך הנעלה. היינו ליהודים חלוצים שמגשימים הלכה למעשה את הציווי העליון בתנועה - הגשמה אישית - לעבוד, להיות אכר יהודי במולדתו המתחדשת, לחיות בקבוצה, לשאוף ולהגשים חיי עבודה, שיתוף ושיוויון.
חלום ואידיאל שרבים כמונו חלמו אך לא זכו להגשימו, כי עלה עליהם הכורת הנאצי באירופה הדוויה וגם כאלה שנפטרו בדרך להגשמה וכאלה שלא יכלו להתגבר על מכשולים אישיים.
יצחק בא מבית ציוני חם וער להווית העם היהודי. אביו היה מיסד, מורה ומנהל בית הספר העברי הראשון בדבינסק, עיר ואם ביהדות לטביה. אמו היתה אישה צנועה עקרת בית, מסורה ונאמנה למשפחה. אחיו שנפטר לפני מספר שנים, עלה לפניו ארצה וחי בקבוצת משמרות. אחותו נרצחה באירופה בזמן השואה. בית הוריו היה בית-ועד לציוני העיר ולשליחי הארץ בלטביה.
יצחק סיים את ביה״ס היסודי, למד בתיכון ולמד נגינה, כי כל בני משפחתו היו אוהדי ואוהבי מוסיקה.
מצויד באהבתו לארץ ישראל, אותה ספג בביתו, הוא היה בין מקימי סניף גורדוניה בדבינסק ועמד בראשו והקדיש את כל מרצו ויכולתו להאדיר את סניפו ורבים יחד אתו עלו ארצה ונמצאים בגבע, במשמרות ובארץ כולה. הוא היה חבר ההנהגה הראשית של גורדוניה בלטביה. יצחק הספיק לשרת בצבא הלטבי.
ב-1936 עלה ארצה בעידודם של הוריו וביודעם שהם כבר לא יזכו לראותו שוב. הגיע לגבע וכיתר חברי גורדוניה נקלט בעבודה. חרש וזרע את אדמות גבע, יישר וסיקל והכשיר קרקע בתולה לאדמה שתוציא לחם. היה לאכר ונקלט בקבוצת הפלחים ולמד יפה לעבוד ולהפעיל את כל המכונות החקלאיות. עבד בנגרות בקבוצת האריזה של הפרדס, כשהפרדס היה עוד בחיתוליו ותלו בו כבר אז הרבה תקוות כלכליות. עבד במחסן התערובות שנים רבות. אך כאשר מבחינה פיזית לא יכול היה להמשיך בעבודה מייגעת, אז ובהסתלקותו של חברו וידידו הגדול, דוד אלמליח, מותיקי גבע, ראה כחובתו ולכבודו למלא את מקומו ולו במקצת את עבודתו של אלמליח ז״ל ובעבודה זו - נגרות קלה אבל חשובה וחיונית וזגגות - עבד ומילא את בקשות החברים והמוסדות השונים בלב פתוח וברצון כן - עד יומו האחרון, כן עד יומו האחרון. הוא סיים את העבודה והלך לנוח מנוחת צהריים וכעבור מספר שעות נדם לבו לעד.
הוא היה מאורגן ואהב סדר ויעיד הסדר המופתי ששרר בחדרונו - מקום עבודתו האחרון.
יצחק לא הסתפק ביום עבודה הרגיל והוא היה פעיל, מסור ונאמן לענייני ולבעיות גבע.
בשנות המאורעות היה נוטר, שומר שדות כרוכב, ששמר על שדות העמק ורכושו מפורעי הערבים. הוא מילא תפקידים פיקודיים בהגנה. היה מספר פעמים מזכיר גבע, ריכז את ועדות החברה ושנים רבות היה מרכז ועדת התרבות. הדריך קבוצות הכשרה ויצא להדריך קבוץ צעיר בנגב (גבים) בשנותיו הראשונות. עבד בתנועה בועדת הקליטה והתמסר במיוחד לקליטת העולים מרוסיה והיה קשור במועצה למעו עלית יהודי ברית המועצות. הוא היה בעל רעות מוצקות ועמד עליהן בכל התוקף, ואם כי לא בכל השתווינו, הרי כבדתיו והערכתיו וכמוני יתר חברי גבע, את דעותיו שהיו כנות ויוצאות מלב יהודי חם ולאחר שיקול עניני. בויכוח הראשון בגרעין שלנו - אם ללכת להקים קבוצה חדשה או לשמש מילואים לגבע, האם חלוציות מתגשמת רק בהקמת קיבוץ חדש או בהמשך חליבת הפרה במשק קיים הזועק לגידול על מנת להתקיים. הוא היה בעד הליכה להקמת קיבוץ חדש, אבל כאשר ההכרעה נפלה ואנו - נשארנו בגבע, הוא קיבל את הדין והיה פעיל בכל. רצינו ותכננו מפגש רעים לחברי גורדוניה בגבע בשבוע זה. מותו הפתאומי של יצחק דיכא, זעזע והמם אותנו ואיננו יכולים נפשית, לציין מאורע זה בלעדיו.
ונשאר לנו - לחבריך, למשפחה, לחברי גבע ולחבריך באשר הם לנצור אותך בזכרוננו הקולקטיבי וכל אחד ואחד.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תנוח בשלום, ימתקו לך, יצחק, רגבי עפר המולדת.
שניאור רצין