אבינו יעקב
כתב נחמן
כאלה באביב ימותו.
את שיח הלילך הביא אלינו לגבע.
זר הלילך הענקי שלמראשותיו משיר עלה ועוד עלה, מחווה תודת־פרידה.
על האדמה, בין ערוגות פרחים גהר. ראש שיבה־כסוף, שזף ארשת־נחרצת, ויד נוקשה. חרושת עמל מלטפת רכות ראשו של ילד, קושרת־תומכת צמח צונח, משחררת־גואלת פרח נחנק.
הנה, כך וכך ייטמנו הפקעות שנאספו ונשתמרו מעונת־אשתקד, כאן וכאן הפרחים יישתלו, ושם — הענף הפורץ לו סרבני ושובב יופנה למקומו, וזבל, הרבה זבל, ומים בזמנם, וחן וטוב־טעם ופוריות. פוריות שבהרכבת היסודות, שבאיזון הנכון. אל השופע, אל השלם, אל המלא, אל החזק והישר.
כך ביטויים נהגת אתה, שיותר משהם מתארים בבהירות, הם חותרים להביע את הפנים־ שבפנים שלעולם — לעולם לא יובע — כמו לעולם לא יניח את הדעת.
שמים ואדמה. רוח פורצת לעברים הרבה, לגבהים ולסמטאות, למקומות אחרים ולכאן שבכאן, וגוף - הנצמד אל פיסת קרקע זו האחת, שולח שרשים עמוק־עמוק ויונק ומפרה ונאחז, נאחז. זו אחיזה של מזיגת השאר והנשמה בחתירה עקשנית אל השלם, המפרה אהדדי, המשוחרר מסתירות.
ושמא לא כך. שמא עצם ההתעצמות שבין הניגודים, זו ההתיסרות שבאי־אפשרות התגשמותה של השלמות המבעירה את כל הווייתך, שמא נפתולים כואבים אלה הם-הם מקור ההפריה הגדולה.
זו החתירה, שאינה-נלאית, אל היותר, זו אי־היכולת להשלים, להעלים־עין, להתפייס עם הדברים בחלקיותם, זה המדון המתמשך עם עצמך ועם סביבתך - הוא הוא טעם הדברים, ערך החיים האמיתי.
כמה אהבת את משפטו של הפייטן הגדול: ״בצאתי לקראתך — לקראתי מצאתיך". וכמה האמנת ואיך חיית את פסוקה הקורא־החרד של המשוררת הדווייה: ״התהומה או אל על״!
חיפוש האלוהים שבלבבנו ובמעשינו ללא הרף וללא ליאות מתוך בטחון שאינו מתערער לרגע כי אכן, יש אלוהים במקום הזה, ורק אנחנו, אולי, לא ידענו...
וחרדה שאינה מרפה, חרדה המניבה מעשים הרבה, לרצף ארוך שאינו נפסק ואינו נחלש, של העפלה במעלה התלול אל־על, שאם לא כך, חלילה — התהומה...
השחר האחרון שלך אתנו. כחייל על משמרתו. למרגלותיך בגדי־העבודה כמדי־קרב, ובחגורה, בנדן-העור סכין העבודה שבא לאחרונה תחת המזמרה, המלווה הנאמנה ולמראשותיך — פתוח בקריאה שנפסקה, עלון בני־נעורים שהכותרת שבראשו שואלת־מסרבת: ״האם להכנע לתהליך הטבעי?" ואתה מתוח, דרוך כתמיד, נכון. לקריאה שבאה. זה עתה. לישיבה של מעלה עלית. ומיד, אסור לבזבז זמן על שהיות בטלות...
ומלוא־העולם ניחוחות רעננים של פריחות־אביב, וציוץ־צפור ראשונה מקדם פניו של יום חדש. חיים מתעוררים.
כאשר אמרת אתה לאביך, סבנו, ביום של מועד: ״תודה לך אבא!״ כך נאמר אנחנו לך,
כאשר לא הורגלנו: תודה לך, תודה על כל שזכינו.
נחמן