יעקב בתוכנו
כתב חיים
בברית העפלה, חיי אנוש, קודשנו אח ואחות.
נדע נא עליזים וזקופי ראש, לנשום אויר פסגות.
(רחל)
ועוד אחד...
כך הולכת ומתפרקת החבילה: אחד הסתלק לפני שנתיים בנהלל, אחר עינויים קשים וממושכים ויעקב הוא השני שהוציא את נשמתו בנשיקה.
רגיל אני להזכיר את הגרעין הראשון של קבוצתנו, בן שלושה חברים, שעבר מחדרה לכנרת בסוכות תרע״ד — 1913, והסתדרנו בעבודה אצל האיכרים.
יעקב היה הרביעי שהצטרף אלינו, בהגיעו מיהודה לתחנת הנסיונות של יק״א על חוף הכנרת. בפעם הראשונה ראיתיו, כשהוא יושב על המיטה בצריף קטן, מגודל זקן, וקורא את ״השלוח" שלא היינו רגילים לקראו. הוא נראה הרבה יותר מבוגר והרבה יותר רציני. כי אנו לא הפנינו תשומת לב רבה לבעיות הציונות והסוציאליזם, שעמדו ברומו של עולמן של שתי המפלגות — ״הפועל הצעיר״ ו״פועלי ציון" בימים ההם. אנו שמנו את הדגש על העבודה ממש: להשתלט על זוג פרדות בועטות, למתוח תלם ישר, לזרוע יפה ביד, לקצור יפה בחרמש ולזרות את התבואה בגורן, מבלי להשאיר גרעינים בתבן, ואחרי יום עבודה מפרך וארוך, מחושך עד חושך, להתאסף על מרפסת חוות הבנות של חנה מייזל, לשיר ולרקוד עד מאוחר בלילה.
יעקב, למדות היותו שונה מאתנו, ברצינותו ובהתיחסותו לבעיות הארץ והעם, נמשך אלינו הודות לסגולותינו בעבודה ולשמחת חיינו אחריה.
כשגמרנו את שנתנו הראשונה, בתור קבוצה יחד עם עוד מספר חברים מקב׳ ״העבודה״ בכפר אוריה ונפרדנו מהם, הטילו עלינו, בתור חברי ״אחדות העבודה״ ללכת ל״מרחביה״, אחרי שהתפרקה הקואופרציה.
ואז נשלחתי ל״בן-שמן, לדבר עם יעקב שיצטרף אלינו. זכורני, את השיחה שנמשכה עד מאוחר בלילה, על הגורן של בן-שמן. כמובן, שהוא היה המדבר ואני — המקשיב. התרשמתי עמוק מהשקפותיו על חיי הקבוצה, חיי החברה, על חיי השיתוף והטיפול המשותף, והזמנו אותו לשיחה בכפר אוריה.
וזכורני, את השיחה בליל ירח, על גג של הבנין הבודד בכפר אוריה, שנמשכה כמעט עד אור הבוקר של אותה שבת. כולנו השתכנענו עד כמה שאנו זקוקים לחבר בעל משקל כמוהו, כדי ליצור חיי חברה ותרבות שהתרחקנו מהם במשך השנים.
ואכן, נוכחנו במשך השנה במרחביה, בכוחו המלכד והמשכנע בחיינו המשותפים ונקשרו בינינו קשרים בלתי מנותקים, שנמשכו גם במשך השנה שחיינו בנפרד. בסוף השנה התאספנו שוב בכנרת והחלטנו לעלות להתישבות בעמק, על אף התנגדותם של המוסדות המיישבים.
ומאז עליתנו לגבע — לא נפרדנו עד יומו האחרון, כשהוציא את נשמתו בנשיקה.
במשך כל השנים הוא היה הרוח החיה בתוכנו, שדרש קודם כל מעצמו למלא ולהגשים ועי״כ לשכנע את האחרים בצדקת דבריו בלהט המיוחד לו. יחד עם זה ידע גם להכנע לרוב באסיפה.
בזמן המשבר הגדול, כשעמדנו להיות או לחדול, הוא היה אחד מאלה, שדרש בכל התוקף להמשיך. בתור אחד ההורים הראשונים במקום, דרש את העקרון של הטיפול המשותף והלינה המשותפת, כדי לתת אפשרות לחברות להשתתף בכל העבודות במשק ולקחת חלק בחיי החברה והתרבות אחרי העבודה. הוא היה אחד הפעילים הראשונים בשטח החינוך ואח״כ ביסוד חברת הילדים ועם גמר בית אתקין — נכנם לעבוד בחברת הילדים ובעבודה בחצר בית הספר. מגמתו היתה לנטוע ולשתול בכל חצר ביה״ס זני שיחים ועצי נוי המצויים בכל הארץ, כשבחלק של החצר נטועים תמרים.
לא פעם הוא נחלץ לעזרה למשק צעיר בעלותו על המקום, בכדי להדריכו בצעדיו הראשונים. כך זה היה בשנה הראשונה של עליתו של משק יגור, ואחרי שנים עם עלית הקיבוצים בעמק בית-שאן, לכפר רופין, במקום שהוא הכניס את ענף התמרים. כמו״כ הוא הדריך בקב׳ גבעות־זייד.
יעקב היה אחד העובדים המרכזיים במשקנו, ובכל ענף שהוא עבד בו — למד אותו ביסודיות והוציא לפועל את כל העבודות בדייקנות ובסדר מופתי. כך היתה עבודתו בכרם, אח״כ בביה״ס, בהדרכה במשקים, ויותר מאוחר בטיפול בזבל אורגני׳ במקום שהגיע לשיא, קיבל פרס הצטיינות בעבודה זו, והיה למדריך בטיפול בזבל האורגני במשקים ובבתי הספר החקלאיים בכל הארץ.
הוא היה מתנגד קנאי לעבודה שכירה, ועם קום המדינה, עם העליה ההמונית וכאשר היו צריכים לספק עבודה לה, הוא דרש להפריש קרקע ומים ולהוציא איש להדרכה, שיעבדו על חשבונם, רק לא להכניס עבודה שכירה.
יעקב שאף לחיי צנע, להסתפק במועט ולכוון את רמת חיינו לפי יכולתנו. ככה הוא חי כל השנים, וכך הוא נהג בחיי המשפחה וכך הוא דרש מאחרים.
עברו שנים, המשק התרחב והתפתח, גדלו והתרבו הענפים ויחד איתם גדלו ההכנסות. בינתיים גדל הדור הצעיר, בחוץ החלו לנשוב רוחות אחרים נגד הצנע וההסתפקות במועט. וכך החל הדור הצעיר, עם כניסתו לעול המשק, להגרר אחרי הזרם שבחוץ; לחסל ענפים שדרשו עבודה רבה ולא הצטיינו בהכנסה גדולה, וכדי להעלות את רמת החיים — התחילו לדרוש להכניס ענף תעשייתי למשק החקלאי שלנו.
יעקב התנגד לכך בכל הלהט שבו באסיפות ובשיחות פרטיות, אולם ללא הועיל. ואז הוא החליט לפרוש מהאסיפות ולא להתערב בענינים שעברו, בינתיים, לידי הצעירים. אבל יחד עם זה, היה ער לנעשה במשק החקלאי.
בשנים האחרונות, כשכוחותיו נחלשו ולא יכול היה להמשיך בעבודה פיזית, נכנס לעבוד בחדר הקילופים של המטבח ומילא יום עבודה רגיל, ואת הזמן החפשי, הקדיש, כדרכו, ביסודיות לספרות. הוא שיתף את עצמו בכל הכינוסים הספרותיים, וגם כתב הערכות על אישים ומעשיהם, על סופרים ויצירותיהם בקבצים ספרותיים שונים.
זכה יעקב במשפחה ענפה של חמישה בנים ובנות ועשרים נכדים שכולם בגבע שכל אחד מאתנו היה מתברך בהם.
יהא זכרו ברוך
חיים ר.