הנצחה בקבוצת גבע

מאז ועד עתה

(מתוך ״בגבע״ 167, תשרי תשכ״ד — אוקטובר 1963)

 כתבה שרה

בת עיירה של רוסיה הלבנה אני, פטריקוב, פלך מינסק. אמא מתה עלי בגיל 12,  התחנכתי בבית סבתא, בגיל 13 התחלתי ללמוד תפירה, ומלאכה זו עמדה לי גם אחר־כך בחיים, בגיל 16 הייתי כבר עצמאית והיה לי כעין בית מלאכה ועבדו אצלי שתי עוזרות. בערבים הייתי לומדת עם חברים כדי להשלים את אשר החסרתי בהשכלתי.

בעיירה היתה פעילות ציונית ואני הצטרפתי לחוגי נוער ציוני, בין מדריכי היה יעקב עטרני, אביה של נחמה החי אתנו כיום.

שרה אמנו 

כתב נחמן

שבעת־ימים נפטרה אמנו שרה.

בימים האחרונים ממש דומה כאילו לא חפצה עוד בחיים. אך קודם לשבועות האחרונים, ואפילו כשהיא כבר מרותקת לחדרה ולמיטתה חודשים רבים - לא פסקה התעניינותה בכל מה שקורה ומתרחש.

על הימים הרחוקים בעוד היא עובדת ופעילה ומשתתפת — לא אכתוב. כי מה טעם להעלות מנבכי־העבר דברים אשר בקושי מתקשרים עם הדמות כפי שהיתה מוכרת למי שמוכרת בשנים האחרונות. אגיד רק כי היא זכורה לי מאז בשתי תכונות עיקריות: האחת — זו המסירות לתפקיד, לעבודה, אחריות מתוך מתח־גבוה מאד עד כדי אי־שינה, עד כדי חולי. והשניה — זו החרדה לבני המשפחה, לשלומם, לבריאותם, לאושרם. היתה בה אימהות עמוקה ודואגת שלא תמיד התקבלה בהבנה על ידינו, בניה ונכדיה. אני סבור, כי היא סבלה לא מעט מכך שבני־המשפחה חיו את חובותיהם לקבוצה ולחברה בדרך שהיא, אמנם, העריכה וכיבדה אך בו בזמן נגדה את נטיתה הטבעית ואת רגשותיה כאם. דומה לי כי אפילו העובדה שקראנו להורינו בשמותיהם הפרטיים, כמנהג הימים ההם, ולא ״אבא־אמא״ לא תאמה את משאלתה הפנימית. אף־על־פי־כן — מעולם לא ביקשה אותנו לשנות נוהג זה.