הנצחה בקבוצת גבע

חיים

(דברים שנאמרו  בלוויה)

היה בן כפר, בן חנוונים; וכשגדל וידע להבדיל בין טוב לרע, התעוררה בו תחושת תלישות, וראה בחייו שלו אי־צדק בכך שהגויים עובדים והיהודי חי על חשבונם. זה עורר בו מרד נגד חייו הוא.

הוא לא היה מעורה בחיי המפלגות,  גם על ציונות לא ידע. מתוך חוסר־מוצא כמעט ואיבד־עצמו־לדעת.

הוא בא ארצה ב־1913. תחנתו הראשונה היתה חדרה. זה לא סיפק אותו כאת יתר הצעירים, אשר רצו חקלאות ממש.

הוא עבר לגליל, קודם לדגניה לזמן קצר ואחר כך לכנרת המושבה לעבוד אצל אכר (יזרעאלי ז״ל), ופה התגלה מקור־חיותו.

בעבודה לא ידע לאות, יום ולילה, כאילו רצה לכפר בזה  את כל חטאי אבות־אבותיו, והאכרים אהבוהו מאד.

היה לו גם רגש דתי. כשהיינו חורשים על הרי כנרת והשמש היתה מופיעה מהרי־ הגלעד, היה משתפך בתפילה שזכר מילדותו. איש פשוט היה, אפשר לכנות — ״בעל תהילים״.

ובגבע — מי לא יודע מי זה חיים ומה היתה בשבילו הקבוצה — גם זאת יודעים כולם. המושג ״מגיע לו!״  לא היה לו מובן. צריך רק לתת, ובלי חשבונות!

באחרונה הרגיש תמיד עייפות. לא ידענו מה מקנן בתוכו, רצינו להקל עליו את העבודה. דברתי אתו על כך הרבה — אך שום דבר לא עזר, עד שכרע ונפל. בלי עבודה לא היה חי. מי יודע אם לא חסד נעשה אתו בכך.

אנו ״השרידים״, החברים שלך, שעברנו דרך ארוכה יחד אתך, וכל בית־גבע, נפרדים ממך ותנוח בשלום, אם גם לא כך רצינו שתנוח... ברוך דיין אמת!

ז א ב   ה ו ר ב י ץ

חיים

כתב יורם נחשון

כאשר היינו ילדים, היינו מכנים את חברי הקבוצה ״האנשים הגדולים", אך הגדול מכולם היה חיים.

והנה ״חיים הגדול״ איננו, הלך לעולמו. למרות שבשנותיו האחרונות עמד בצידי הדרך, הרי דמותו הפיזית גילמה בתוכה את גבע הקבוצה.

חיים בעל הפנים חרושי־הצלקות, עם המבע הפשוט והכן, עם כפות־הידים הגדולות והצחוק האמתי במלוא־פיו, שהיה מסתיים בשעול, ללא חנופה ובלי העמדת־פנים, בכנות וביושר בלתי־מצויים—חיים...

אותו חיים, שהרבה לתבוע אך הראשון שקיים. האדם הפשוט, החרוץ, העקבי, אשר במשך יובל שנותיו בגבע לא נתפס אף לרגע אחד של חולשת־עצלות והתפנקות, והיה קם בוקר־בוקר באשמורת השלישית לעבודת־יומו.

מדבריו

איך נעשיתי לציוני

בהזדמנויות שונות אני מספר איך עליתי ארצה. עליתי לא מתוך ציונות אלא מתוך חיפוש דרך בחיים. כי הייתי רחוק מציונות. גדלתי בכפר אוקראיני בתוך משפחה חסידית, כשבו שוררת יהדות וחסידות, ובחוץ מרחב השדות האוקראיניים והשירה האוקר­אינית. ומי שמכיר אותי יודע כמה שאני קשור לשירה החסידית והאוקראינית כאחד.

אולם מילדותי הרגשתי את אי־הצדק שבחיי היהודים בכפר לבין חיי האיכרים. כשהראשונים חיים חיי רווחה ושובע מבלי לעבוד ומתקיימים על חשבון העבודה הקשה של האכרים הגויים.

כבר אז ידעתי שלא אמשיך בדרך חיי הורי, וכשגדלתי עברתי לעבוד בעיירה קטנה שגם היא היתה רחוקה מציונות.

אולם כשהייתי בא לחגים הביתה, נמשכתי למרחבי השדות ולעבודת האכרים וקנאתי בהם, אבל להצטרף אליהם בעבודתם — הס מלהזכיר! כי אצל היהודים היה מקובל שזאת היא ״עבודה בשביל גויים״. וכך המשכתי ללמוד אמנם תנ״ך ועברית, אבל הספרות העברית לא הגיעה אלי, ומתוך הספרות הרוסית הגעתי לתורת טולסטוי, וכמובן שזה הרחיק אותי עוד יותר מהציונות, והתלבטתי איך לממש את התורה הטולסטואית.