חיים
(דברים שנאמרו בלוויה)
היה בן כפר, בן חנוונים; וכשגדל וידע להבדיל בין טוב לרע, התעוררה בו תחושת תלישות, וראה בחייו שלו אי־צדק בכך שהגויים עובדים והיהודי חי על חשבונם. זה עורר בו מרד נגד חייו הוא.
הוא לא היה מעורה בחיי המפלגות, גם על ציונות לא ידע. מתוך חוסר־מוצא כמעט ואיבד־עצמו־לדעת.
הוא בא ארצה ב־1913. תחנתו הראשונה היתה חדרה. זה לא סיפק אותו כאת יתר הצעירים, אשר רצו חקלאות ממש.
הוא עבר לגליל, קודם לדגניה לזמן קצר ואחר כך לכנרת המושבה לעבוד אצל אכר (יזרעאלי ז״ל), ופה התגלה מקור־חיותו.
בעבודה לא ידע לאות, יום ולילה, כאילו רצה לכפר בזה את כל חטאי אבות־אבותיו, והאכרים אהבוהו מאד.
היה לו גם רגש דתי. כשהיינו חורשים על הרי כנרת והשמש היתה מופיעה מהרי־ הגלעד, היה משתפך בתפילה שזכר מילדותו. איש פשוט היה, אפשר לכנות — ״בעל תהילים״.
ובגבע — מי לא יודע מי זה חיים ומה היתה בשבילו הקבוצה — גם זאת יודעים כולם. המושג ״מגיע לו!״ לא היה לו מובן. צריך רק לתת, ובלי חשבונות!
באחרונה הרגיש תמיד עייפות. לא ידענו מה מקנן בתוכו, רצינו להקל עליו את העבודה. דברתי אתו על כך הרבה — אך שום דבר לא עזר, עד שכרע ונפל. בלי עבודה לא היה חי. מי יודע אם לא חסד נעשה אתו בכך.
אנו ״השרידים״, החברים שלך, שעברנו דרך ארוכה יחד אתך, וכל בית־גבע, נפרדים ממך ותנוח בשלום, אם גם לא כך רצינו שתנוח... ברוך דיין אמת!
ז א ב ה ו ר ב י ץ