חיים
כתב יורם נחשון
כאשר היינו ילדים, היינו מכנים את חברי הקבוצה ״האנשים הגדולים", אך הגדול מכולם היה חיים.
והנה ״חיים הגדול״ איננו, הלך לעולמו. למרות שבשנותיו האחרונות עמד בצידי הדרך, הרי דמותו הפיזית גילמה בתוכה את גבע הקבוצה.
חיים בעל הפנים חרושי־הצלקות, עם המבע הפשוט והכן, עם כפות־הידים הגדולות והצחוק האמתי במלוא־פיו, שהיה מסתיים בשעול, ללא חנופה ובלי העמדת־פנים, בכנות וביושר בלתי־מצויים—חיים...
אותו חיים, שהרבה לתבוע אך הראשון שקיים. האדם הפשוט, החרוץ, העקבי, אשר במשך יובל שנותיו בגבע לא נתפס אף לרגע אחד של חולשת־עצלות והתפנקות, והיה קם בוקר־בוקר באשמורת השלישית לעבודת־יומו.
המצפון והדוגמא האישית — הם שהדריכו אותו בחי הקבוצה. הוא שנא את הפרזיטים ואהב את העובדים. בעבודה העצמית ראה את שיחרורו ותקומתו האישית והלאומית.
אהבנו אותו, את חיים, ויראנו מפניו. אהבנו אותו על גדולתו הפשוטה, ויראנו מפניו- שמא לא נוכל לעמוד בתביעותיו.
גבע מהימים ההם מצטיירת, כאשר חיים במרכז העיגול, חיים רותם את הבהמות, חיים חורש, חיים זורע, חיים מוביל תבואה, חיים קוצר, מוביל מספוא, מוביל חלב וחיים מסדר את גבע, מנקה ודואג ליפיה — והכל במו ידיו.
חיים נושא ילדים על הכתפים בימי־גשם ובוץ, ומעבירם לחדרי־ההורים, שלשה זאטוטים היה נושא על גופו: אחד על הכתפים, אחד על הגב ואחד לפנים. היה יוצא אתנו לטיולים בעגלות, היה נותן לנו בשבתות לרכב על הבהמות, והיה יוצא אתנו לעבודה בחופשים.
במשך שנים רבות היה סדרן העבודה, והדבר היה מובן־מאליו לו וליתר החברים.
היה משכים קום, רותם את הבהמות לכולם, ורק לאחר־מכן היה מצלצל בפעמון להעיר לעבודה.
למרות היותו בן כפר וכל חייו עבד בחקלאות — לא היו לו חושים טבעיים ועיניים חדות, לא הכיר טוב צמחים, בעלי־חיים, מחלות ומזיקים. כל אלה היו רחוקים ממנו. אולם בכח חריצותו ומסירותו השלים והשיג את החסר לו.
תמיד נקי ומסודר, בעבודה ולאחריה, לא היה מתרשל בלבושו, אדרבה — תמיד הקפיד על הופעה נאה.
הוא היה כסוס אציל, אשר לא ידע ליאות, תמיד קדימה, תמיד ראשון. לא אהב שישיגו אותו ועל־כן לא חסך מאמצים, ולפעמים אל־אנושיים על־מנת לא להכזיב את עצמו ואת מעריציו.
יחסו לאנשים נקבע לפי מידת מסירותם ויכולתם בעבודה. בתביעותיו התאכזר לעצמו ולזולתו. לא ידע פשרות, על־כן הגזים בדרישתו מילדים ומחברים, אשר לא עמד בהם הכח לשאת במאמץ.
יותר מכל אדם אחר הטביע חיים את חותמו על גבע, בעבודה, בסדר, בנקיון, במסירות ובקנאות לרעיון הקבוצה.
לנו הילדים, ודומני שלא רק לנו, גם ליתר החברים, לנוער, להכשרות — היה חיים הסמל של גבע, לפיו נמדדו ערכי־הקבוצה, הספקי־העבודה, המסירות והיכולת לעמוד במאמץ. במשך שנים רבות היווה חיים מרכז חיי־החברה: חיים שר — ועמו שרו, חיים רקד — ועמו רקדו, חיים עבד — ולצדו עבדו, הוא נתן את הטון, הוא קבע את הקצב, הוא השרה את ההשראה.
לא הרבה בדבורים, לא עסק בשיחות־בטלות ובדברי־הבל. לאחר יום־עבודה מפרך היה קורא עתון ובמידת יכלתו גם ספרים.
היו גם שעות קשות חייו. אולם הן לא פגעו בחייו הקבוצתיים ולא הטביעו בו חותם של מרירות.
בטוי רב לרגשותיו, לגעגועיו ולמאוויו נתן חיים בשירתו. הוא הרבה לשיר — שירים רוסיים, חסידיים ושירי־מולדת. ושירה זו איחדה, ליכדה וגבשה את הקבוצה כולה ואותותיה ניכרים עד היום.
בחיי הקבוצה היה שלם עם עצמו עד הסוף, ללא מאבק פנימי וללא התלבטות.
במצפון נקי חי את חיי הקבוצה. מגיל צעיר קבע לעצמו דרך — ובה הלך: ״כי זו הדרך, אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום״. דמותו תעמוד לאורך ימים.
יורם נחשון