מדבריו
איך נעשיתי לציוני
בהזדמנויות שונות אני מספר איך עליתי ארצה. עליתי לא מתוך ציונות אלא מתוך חיפוש דרך בחיים. כי הייתי רחוק מציונות. גדלתי בכפר אוקראיני בתוך משפחה חסידית, כשבו שוררת יהדות וחסידות, ובחוץ מרחב השדות האוקראיניים והשירה האוקראינית. ומי שמכיר אותי יודע כמה שאני קשור לשירה החסידית והאוקראינית כאחד.
אולם מילדותי הרגשתי את אי־הצדק שבחיי היהודים בכפר לבין חיי האיכרים. כשהראשונים חיים חיי רווחה ושובע מבלי לעבוד ומתקיימים על חשבון העבודה הקשה של האכרים הגויים.
כבר אז ידעתי שלא אמשיך בדרך חיי הורי, וכשגדלתי עברתי לעבוד בעיירה קטנה שגם היא היתה רחוקה מציונות.
אולם כשהייתי בא לחגים הביתה, נמשכתי למרחבי השדות ולעבודת האכרים וקנאתי בהם, אבל להצטרף אליהם בעבודתם — הס מלהזכיר! כי אצל היהודים היה מקובל שזאת היא ״עבודה בשביל גויים״. וכך המשכתי ללמוד אמנם תנ״ך ועברית, אבל הספרות העברית לא הגיעה אלי, ומתוך הספרות הרוסית הגעתי לתורת טולסטוי, וכמובן שזה הרחיק אותי עוד יותר מהציונות, והתלבטתי איך לממש את התורה הטולסטואית.
והנה במקרה נפל לידי מכתבו של צבי ליבנה מהארץ ובו תאר את חיי הפועלים בארץ בכל מיני עבודות חקלאיות. העניין מצא מאד חן בעיני והחלטתי לעלות ארצה לא בתור ציוני, כי אם בתור טולסטואי על מנת להגשים את תורתו ולחיות מעבודת כפיים ולא על חשבון עבודת אחרים.
לא אפרט את נסיעתי ארצה, שזאת היא פרשה מיוחדת בימים ההם, והגעתי אל צבי ליבנה בחדרה, במקום שנמצא אז גם נתן חפשי, שהיה חבר נלהב של ״הפועל הצעיר״ ונלחם לכיבוש העבודה העברית.
הוא השתדל להשפיע עלי בכיוון זה, דבר שבתור טולסטואי מצא חן בעיני. עיקר העבודה בחדרה היתה בכרמים ובפרדסים. אמנם היתה שם גם פלחה גדולה אבל לפועל היהודי לא היתה בה דריסת רגל.
העבודה במטעים לא סיפקה אותי ואני רציתי בעבודת אדמה ממש, כלומר לחרוש ולזרוע, ואת זה אפשר היה להשיג רק במושבות הגליל. וכך התאספנו שלושה חברים ועברנו לגליל.
בדרך התעכבתי כשבועיים בדגניה בתקווה להשיג את מבוקשי. אולם בשנים ההן לא היה כ״כ קל להגיע לזוג בהמות. בינתים נודע לי, שבכנרת המושבה עובדים האכרים רק בעבודה עברית ומחפשים פועלים. לא חכיתי הרבה, התקשרתי עם אחד האכרים, יהודי יקר ואכר חרוץ, יזרעאלי ז״ל ועברתי אליו, אמנם בימים הראשונים, בתור נסיון, הוא העסיק אותי בכל מיני עבודות חפירה ויבלית, אבל לבסוף הבין לרוחי והחליט לשלוח אותי לחרוש.
וכך לפנות־בוקר אחד, ביום ראשון אחרי סוכות תרע״ד, רתמנו את הפרדות למחרשה ועלינו על הרי כנרת.
הגענו למקום המיועד לחריש. יזרעאלי כיוון את המחרשה, הראה לי איך להחזיקה, לקח את המושכות בידיו והתחלנו לפתוח ארגז. אחרי שפתחנו את הארגז הוא עזב אותי לבדי, באמרו שהוא סומך עלי, וירד לחצר לחלוב את הפרות.
רק אז הרימותי את ראשי והסתכלתי מסביב. ומה נורא היה ההוד, שראיתי מסביבי.
לאן שהפניתי את עיני, בבוקר בהיר זה, עם זריחת השמש הסתווית, כשקרניה נשברות בראי המתנועע של הכנרת מרוח־הבוקר החרישית למרגלותי, עם הרי החורן ממזרח, ומצפון, כמו על כף־היד, העיר צפת והר החרמון; מדרום מוצא־הירדן, שעל חופו מתנוססת דגניה, ואחריה ביתניה ומלחמיה, ומעלי, מצד מערב, מטעי השקדים של פוריה, ובניני־הפאר של האמריקאים. ואז — פתאום — פרצה מפי בקול אדיר שירת ההלל, שכבר שנים לא השתמשתי בה, כולה, בעל־פה, מלה במלה, כשההרים מסביב, שזה אלפי שנים לא שמעו שירה כזאת, עונים לי בהדם ומצטרפים לשירתו של היהודי הפולח את אדמת־ישראל, אחרי הפסקה של אלפי שנים.
ובאותו הרגע הרגשתי שנהפכתי ל״ציוני״ נלהב שקשר את גורלו עם האדמה הזאת ולא יעזבנה לעולם.
חיים רוזן